לא יכולים לשלוט בי- פאנפיק על שומרת הערים האבודות

חלק 11 - מר פורקל

היי (עוד פעם)

הפרק הזה הולך להיות קצר מאוד (עוד פעם)

ואני ממש מקווה שלא תהרגו אותי (עוד פעם)

כי אני הולכת להוציא את המועצה חבורה של בריונים (לא שהם לא כאלה)

ביי! (עוד פעם)

*נא לא לשפוט אותי על האינטרו הזה, הוא נכתב בשתיים לפנות בוקר....

אל תשאלו, הייתי מסטולה.

-----------------------------------------------------------------------------

"בואו נלך לקבוע את העתיד שלי!"

כשהגענו אל אולם המשפט, סופי נראתה כל כך לחוצה. חשבתי על ההאשמות שהיא הטיחה בי:

"כולם יודעים שברגע שאני אשלח לגלות אתה פשוט תיצור עוד מונלארק!"

"אל תעמיד פנים שאכפת לך!"

"אולי היא צודקת," חשבתי לעצמי. "אולי באמת לא אכפת לי הרי, אני שולח את המונלארק לכל כך הרבה משימות מסוכנות ואני אפילו לא טורח לקרוא לה בשמה!" הרגשתי את האשמה מתחילה לשבור אותי והדחקתי את המחשבות האלה, אך עדיין הרגשתי אותן, כמו משקולת על הלב.

אולם בית במשפט נראה גדול כתמיד אך עכשיו הוא הרגיש... קר יותר. כאילו אין לנו שם יותר מקום. שנים - עשר הכיסאות של חברי המועצה עמדו בקדמת האולם, והם נראו אפילו מאיימים יותר מבדרך כלל.

התיישבנו בכיסאות מול כיסאות המועצה, זכרונות לא נעימים עלו בי. הפעם האחרונה שהייתי פה במשפט רציני כל כך הייתה לפני שנים, כאשר רצו לשלוח את פרנטיס לגלות.

פרנטיס.

למשקולת על הלב שלי נוסף עוד משקל. הבטתי לעבר סופי, היא ישבה ליד פיץ וקיף. בחיי, איך המקום עוד לא התפוצץ אני לא יודע. שמחתי שלמונלארק יש כאלו חברים טובים, שעוזרים לה במה שאני נכשלתי בו.

היא נראתה לחוצה כל כך. אבל לא יכולתתי להאשים אותה, כלומר, לא בכל יום יש סיכוי שתישלח למקום האפל ביותר על כדור הארץ. (ה.כ. הלו? שמעת על טרטרוס?) המועצה נכנסה לחדר וכל האולם השתתק.

"ובכן," אמר חבר המועצה אמארי. "הובא לידיעתנו שיש למונלארק" -הוא ירק את המילה- כוחות חדשים. האם היא תוכל להציג לנו אותם?" הוא שאל בלעג.

"כ-כמובן." סופי ענתה לו בקול קטן ורועד. ראיתי שקיף לוחץ את ידה והיה נראה כי פתאום היא מרגישה טוב יותר. (ה.כ. TAM640 זה בשבילך) זה אומר שיש פה התחלה של סיפור אהבה?

רגע, רגע, רגע, למה אני חושב על זה בכלל? אני צריך להתרכז במשפט.

סופי נשמה עמוק. ראיתי שהיא לחוצה, ושקשה לה בגלל המשיכה. עם המשיכה אולי אני לא יכול לעזור לה, אבל אני יכול להוריד את הלחץ. התגנבתי בזהירות אל מחשבותיה, ושידרתי שדרים מרגיעים. התרכזתי ברגעיי הטובים ביותר, ושלחתי לה את התחושות שלי משם, ובאמת, נראה שזה עובד. היא נראתה שלווה יותר.

"נו?" האיץ בה חבר המועצה אמארי.

היא הרימה את ידיה, והיה אפשר לראות את הנחישות שלה. ומה שהיא עשתה, טוב, היה מדהים: היא זימנה כדור של מים שהסתחרר והסתחרר עד שהפך לטורנדו קטן, שהתפצל לשלושה קווים שהתפתלו עד שהיא זימנה במקומם פסי אור צבעוניים, שפגעו באדמה והעלו ממנה סלע קטן, שהיא ניפצה בעזרת זרמצל.

ואז, היה ניתן לראות שהיא היססה, אבל היא זימנה כדור אש קטן. התנשפויות עלו בקרב הקהל. היא כיבתה אותו, קדה קידה קטנה וחזרה לשבת במקומה.

חבר המועצה אמארי נראה קצת מפוחד. "ט-טוב, אנחנו נתדיין על מה-מה שקרה עכשיו". הוא אמר, והמשיך בקול בטוח יותר. "אולי ננקוט צעדים אחרים, ולא תישלחי לגלות".

לא הייתי בטוח מי לחוץ יותר; אני, סופי, או החברים שלה.

עברה דקה.

עברו שתיים.

שלוש.

מעולם לא הייתי לחוץ יותר.

ואז, חברי המועצה פתחו את עיניהם.

"נו," אמרתי, לא יכולתי להתגבר על עצמי. "מה גזר הדין?"

"טוב," כחכח חבר המועצה אמרי בגרונו. "גזר הדין הוא שהמונלארק לא תשלח לגלות אבל---" אך דבריו נקטעו בגלל התשואות שהציפו את האולם. התשואות החזקות ביותר באו מכיוונם של חבריה ומשפחתה של סופי. עינייה פגשו בעיניי ובאותו הרגע, ידעתי שהיא סלחה לי.

אך לפתע נשמע צליל גבוה שקטע את התשואות. "תודה דארק," אמר חבר המועצה אמארי. (ה.כ. למי שלא זוכר, דארק הוא קולן) "כמו שהתחלתי להגיד, היא תקבל שיעורי יכולת, שישה ליתר דיוק, ותקבל ליווי צמוד. אני סבור כי הגובלין שלה יוכל לעמוד בזה. סוף הדיון". הוא אמר ויצא מהאולם.

כל חבריה חגגו עם סופי בזמן שהיא יצאה מהאולם. לא רציתי להרוס לה את הרגע עם חבריה, לכן שידרתי לה: "אני גאה בך כל כך, אף פעם אל תפסיקי להילחם."

--------------------------------------------------------------------------------------

סווווווו

בסוף לא יצא לי פרק כל כך קצר. הפרק הבא כנראה יהיה האחרון ואחריו יעלה האפילוג *מוחה דמעה* אבללללללללל אני סוף כל סוף אוכל לעבוד על הסיפור השני שלי *עדיין מוחה דמעות אבל מחייכת, אמא שלי בוהה בי במבט מוזר*

בכל מקרה, הם יעלו בימים הקרובים.

בייי

-657 מילים-