אני קוראת לו פסיכו

5 - ורוניקה

אני מסתכלת על הנערה שבתא מולי, היא מחייכת אלי חיוך מרושע ומוציאה לשון בעלת עגיל בצורת הארנב הקטן של ׳פליי בוי׳. אני נאנחת בשקט וחוזרת אל המיטה הקשה שלי. כשאני מתיישבת עליה, היא רועדת במחאה לשניה, ואני מתעלמת ונשכבת על הגב, מביטה על התקרה הסדוקה.
״על מה עצרו אותך?״ קול דק שואל. אני מנסה פשוט להתעלם וממשיכה להסתכל על הסדקים הגסים על התקרה. פרצוף קטנטן קופץ מול עיניי, העיניים הירוקות והקטנות מתמקדות בעיניי, שערות סגולות מדגדגות את פני.
״תעני לי כשאני מדברת אליך!״ אני נאנחת ומבינה שאני לא יכולה להתעלם ממנה, היא עדיפה מהשותפה לחדר הקודמת שלי, שלקחו שלושה ימים עד שהעבירו אותי ממנה לתא אחר. עכשיו יש לי פנס בעין בגלל האסירה הקודמת הזאת... אני עוברת לישיבה (כמעט מתנגשת בראש הסגלגל של האישה בדרך) ונאנחת עוד פעם.
״אני פה כי חושבים שרצחתי מישהי, אני מחכה למשפט שלי...״ אני עונה בקול משועמם. היא מסתכלת עלי במבט ספק משועשע ספק מלא ייראה ״עשית את זה?״
״לא!״ אני אומרת בקול נרתע, אבל היא רק מחייכת.
״ורוניקה, אבל החברה קוראות לי ניקי...״ היא אומרת ומושיטה לי את ידה ללחיצה. אני שוקלת את זה לשנייה ואז לוחצת את ידה.
״אמור, למה את פה?״
״אה״ היא אומרת ומתיישבת על המיטה שלה, שנמצאת מול שלי, משפשפת את אחורי צווארה.
״חושבים שרצחתי כמה בנות מאיזה מועדון דפוק של בנות סתומות, את יודעת, מהמועדונים עם השמות של האותיות ביוונית...״ אני מהנהנת, היא כנראה בת 20 ומשהו...
״ועשית את זה?״
יש שתיקה והיא לא עונה לי, רק מעבירה את ידה בשערה הסגול.
״כמה זמן את עומדת להיות פה?״ היא שואלת בקול שקט, מונעת ממני להתחיל לחשוב על הנושא לעומק.
״אין לי מושג... קבעו לי ערבות של 500,000 דולר, ואחותי לא יכולה לשלם את זה, יש לי ידיד שרצה לשלם עלי, אבל אני לא רוצה להיות חייבת לו...״ אני אומרת בקול שקט וחושבת על אדריאן, שוקלת שוב את הרעיון שהוא ישלם עלי... הוא עשיר, מה אכפת לו? אבל אני ממהרת לפסול את הרעיון עקב המחשבה שאהיה חייבת לו לנצח אחרי זה...
ניקי מהנהנת בשקט. ״החברת עורכי דין לא אמורה לשלם על זה?״ היא שואלת בקול סקרן.
״אין לנו כסף לחברה מצליחה, אנחנו משתמשים בעורך דין שכבר הצליח באיזה תיק משפחתי...״ אני חושבת על אדון רונסון, שהציל אותי מאבא שלי כשהייתי קטנה, מודה לו בליבי.
״אז כנראה שאני אשאר כאן עד המשפט שלי בשבוע הבא לפחות... נראה מה יבוא אחרי זה... כמה זמן את תהיי פה?״
״המשפט שלי בעוד 2 ימים, נרקבתי פה הרבה זמן בשביל החרא הזה...״ היא אומרת ומתרווחת על המיטה שלה. לפתע נשמע רעש מכני חזק וצלצול כמו של אינטרקום וכל התאים נפתחים.
״ארוחת בוקר!״ ניקי אומרת בקול שמח ואנחנו יוצאות מן התא, מצטרפות לשאר האסירות שנוהרות במסדרון לעבר החדר הגדול. המקום נראה בדיוק כמו הקפטריה בבית הספר שלי, רק שכאן יש רק בנות שנראות מופרעות והאוכל לא נראה מלפני שבועיים, הוא פשוט לא נראה כמו אוכל...
אני לוקחת מגש אדום ונותנת לכל מי שרוצה לעקוף (נראה לכם שאני מספיק טיפשה לפתוח קטטה?!) אני מעמיסה על הצלחת שלי זוג קאפקייקס ומשהו שנראה כמו מוטציה של פנקייק (או של משהו אחר שמטגנים על מחבת) אני לא מסתכנת יותר מזה ולוקחת רק כוס מים לשתות, אני לא מעוניינת לטעום את המיצים הצבעוניים...
ניקי מנופפת לי משולחן במרחק קצר ממני ואני מתיישבת לצידה בהקלה. לשמחתי, אף אחת לא מצטרפת לשולחן שלנו. באיזה שהוא שלב הסוהרות מתחילות לצעוק עלינו לשתוק, זה לוקח קצת זמן, איזו אסירה בלונדינית גדולת גוף מתחילה לצרוח על כך שהן לא שולטות בה ומנסה להרביץ לכמה סוהרות. היא נהדפת בידי אלות עץ גדולות ואחת הסוהרות צועקת עליה שהן רצו להגיד את מי יבואו לבקר היום. אז היום יום ראשון? יום הביקור? משום מה איבדתי תחושת זמן... אחרי שהן מצליחות להושיב את האסירה הבלונדינית, אחת הסוהרות נעמדת באמצע החדר עם דף A4 ומקריאה את השמות של אלה שבאו לבקר אותם. אני לא ממש מקשיבה עד שאני שומעת את השם שלי. ידעתי שאחותי תבוא לבקר אותי... אני מחייכת חיוך קטן.
״אני רואה שבאו לבקר את הפרינססה הקטנה שלנו... מי? החבר שלך?״ ניקי אומרת, ואז עושה (באופן מטריד למדי) כאילו היא מתנשקת צרפתית עם האוויר. אני צוחקת.
״איככס!!!! תפסיקי!!!! ואין לי בכלל חבר!״ אני צועקת עליה עם חיוך על פניי. ואז אני שמה לב שלא שמעתי את הסוהרת קוראת בשם שלה.
״למה אף אחד לא בא לבקר אותך?״ היא נאנחת בשקט והחיוך יורד מפניה.
״נראה לי שהמשפחה שלי חושבים שעשיתי את זה, במשפט שלי, לצערי הרב, אמא שלי בכתה ואבא שלי רק הסתכל עלי במבט מאשים, וזה עוד לפני שהחליטו שאי אפשר לשחרר אותי בערבות!״ היא מסיימת את המשפט בצעקה ולוקחת ביס גדול מהמוטציית מאפין שלה. אני נאנחת בשקט...