חרבות ברזל - להילחם

16.10

היום הראשון לאימונים התעורר עם פריכות באוויר שתואמת את המתח הקולקטיבי של המתגייסים. השמש עדיין לא שברה את האופק, אבל מגרשי האימונים הצבאיים רחבי הידיים רחש פעילות. שורות של חיילים בטירונות עמדו לנגד עיניי, פניהם תערובת של נחישות וסקרנות.
סמל מיטשל, דמות חמורת סבר עם פרצוף מעוות שרמז על שנות שירות, צעד לפני הגיבוש. קולו, חד וסמכותי, חתך את הבוקר השקט.
"ברוכים הבאים ליום ההכשרה הראשון שלכם, מתגייסים!" הוא נבח, עיניו סורקות את ים הפרצופים הטריים.
"אני סמל מיטשל, ובמשך השבועות הקרובים, אני אהיה המדריך שלכם, המנטור שלכם והסיוט הגרוע ביותר שלכם אם לא תמלאו אחר פקודות. האם אני מבהיר את עצמי?"
"כן, סמל!" הדהדה תשובתינו בקול אחד, קולות המתגייסים תערובת של עצבנות ונחושות.
"טוב. עכשיו, היום עוסק במתן הטון. תלמדו משמעת, עבודת צוות וחשיבות ביצוע פקודות ללא היסוס. התפקיד שלנו הוא לעצב אתכם לחיילים, והמסע הזה מתחיל עכשיו".
בהינף ידו סימן סימל מיטשל את תחילת היום. המגויסים יצאו מיד לדרך. הלכנו ביחד, קצב צעדינו מסונכרן, ביטוי ויזואלי של הטרנספורמציה המתבצעת.
מגרש האימונים הפך לכוורת של פעילות. כמה מתגייסים פנו למסלול המכשולים, בעוד שאחרים יצרו דרגות לתרגילים בסיסיים. האוויר התמלא בקול פגיעה של מגפיים בקרקע, פקודות צעקות, ומדי פעם שקשוק ציוד.
מצאתי את עצמי בתור ממתינה לתורי במסלול המכשולים. לצידי, רועי, החליף מבט עצבני.
"יום ראשון," מלמל רועי, יותר לעצמו מאשר לי.
נתתי לו הנהון מרגיע, עיני נעוצות באתגר שלפני. מסלול המכשולים נראה כמו מטאפורה מכשולים שעומדים בפנינו - טיפוס על קירות, זחילה בבוץ, התגברות על מכשולים שנראו בלתי עבירים.
כשאני ורועי התקרבנו לנקודת ההתחלה, קולו של סמל מיטשל בלם מעל מגרש האימונים.
"זכרו, הצבא הוא לא רק עבודה, זו דרך חיים. תצטרכו לסמוך על חבריכם החיילים, לדחוף את עצמכם מעבר לגבולות שלכם ולהסתגל לאתגרים שבפתח. עכשיו, לכו!"
עם הפקודה הזו, אני ושאר המתגייסים בקבוצתי זינקנו קדימה. מסלול המכשולים הפך לכור היתוך שבו התמודדנו עם הפחד, נרקמו אחווה ונקודות החוזק והחולשה של הפרט נחשפו.
רצנו אחד אחרי השני בקו ישר, קפצתי על הקיר וטיפסתי עד שהתיישבתי על הקצה. השטתי את ידי ואחד אחרי אחד נאחזו בי וקפצו לצד השני.
"כל הכבוד לך, נסיכה" אמר רועי שהגיע תורו וקרץ לי. לאחר שעבר קפצתי במהירות לצד השני. מסלול ארוך מלא בוץ ומכשולים עמד לפניי. התכופפתי מתחת לבול עץ שנתלה באוויר ונשכבתי בנחישות על הבוץ הדביק. כל המדים שלי התלכלכו ומידי פעם נתקעתי באבן מוסתרת שהעבירה גל כאב בכל גופי. רועי השיט לי את ידו כשהגעתי לקצה ורצנו לדבר הבא. נשקים היו מסודרים אחד ליד השני מול מטרות רחוקות, אני ורועי התקדמנו לקבוצה במהירות. כל אחד נעמד ליד הנשק והתכונן להתחיל.
"התכוננו...צאו!" אמר מפקד אחר ובבת אחת אני וקבוצתי נשכבנו על הרצפה וירינו במטרות. מטרה אחר מטרה עד שסיימנו. הסטופר הועצר.
"חמש וחצי דקות, בין הציונים הכי טובים שלנו, כל הכבוד" אמר המפקד ומכה כף. מרוב התלהבות קפצנו אחד על השני בחיבוק ענק וצעקנו יחד מילים שונות. 'היידה' 'סחטיין' 'אלופים' ועוד. התפזרנו והלכנו ביחד לאזור האימונים.