חרבות ברזל - להילחם

15.10

השמש הייתה תלויה נמוך באופק, והטילה צללים ארוכים על חצר מרכז הגיוס. עמדתי בתור, כשליבי פועם בקצב הפעימות הרחוקות של מגפיים צבאיות. האוויר היה טעון בתערובת של ציפייה ואנרגיה עצבנית כשאני אוחזת בידי את מסמכי הגיוס.
רוח זריזה פרעה את שערי כשהתקרבתי לכניסה, דלת המתכת הכבדה נפתחה וחשפה סצנה שוקקת בפנים. חיילים במדים פריכים נעו במטרה, והד הפקודות הרחוק התערבב בזמזום נמוך של שיחות.
נכנסתי למשרד הגיוס, ניחוח העור המלוטש והמשמעת עטפו אותה. סמל מאחורי השולחן הרים את מבטו, עיניים חדות אך מלאות בחן.
"שֵׁם?"
"ליה צוקי," עניתי, קולי יציב למרות הרפרוף בבטני.
הסמל בחן אותי לרגע, ואז הנהן.
"שבי, צוקי."
בזמן שחיכיתי, לא יכולתי שלא להרהר במה שהביא אותי לכאן. הפיגוע, הקריאה לשרת את ארצי והרצון להשתחרר מאירועי 7.10 ומאיה, כמובן מאיה.
"צוקי," קרא קול, קמתי על רגליי. סגן עם עיניים חומות וערימה של ניירות ביד סימן לי להיכנס לחדר צדדי.
"ברוך הבא ליום הראשון של שארית חייך, חיילת."
החדר היה דליל, שולחן זרוע מפות וחוברות גיוס. התיישבתי בזמן שהסגן עיין במסמכים שלי.
"למה צבא?" הוא שאל, מבטו חודר מבחוץ.
פגשתי את עיניו, בלתי מעורערות.
"אני רוצה לעשות שינוי, אדוני. אני רוצה לאתגר את עצמי, ללמוד מיומנויות ולשרת משהו גדול ממני. את המדינה שלי, להחזיר את חברים שלי".
הבעת פניו של הסגן התרככה, והוא הנהן באישור.
"טוב. אנחנו צריכים אנשים שמבינים שזו יותר מעבודה. זו מחויבות". אמר והניח את המסמכים.
"כתוב פה שאת מהמסיבה, זה נכון?" הניח את אצבעו את המסמכים והביט בי.
"כן, זה נכון" עניתי בקלילות.
"אני גאה בך, ומעריץ את ההחלטה הזאת." אמר וברכות.
"שרדתי, ואני מתכוונת להמשיך לחיות את חיי" אמרתי כשעיניי לא זזות מעיניו.
"אני מבין, משוחררת" לחש וסימן לי עם ידו לכיוון הדלת.

במהלך השעות הבאות, עברתי מסלול של הערכות פיזיות ונפשיות. לבשתי את המדים, כל חלק סמל לזהות חדשה שלי לזמן הקרוב. משקל נעלי הקרב על רגליי הרגישו כהבטחה ואתגר.
ככל שהיום התגלגל, מצאתי את עצמי עומדת בין קבוצה מגוונת של מתגייסים, כל אחד עם הסיבות שלו להיות שם. קולו של הסמל הדהד במסדרונות, ונתן פקודות שהפכו אותנו מיחידים ליחידה מלוכדת.
באותו רגע, ידעתי שאני נכנסת לעולם שבו הרגילים נשארים מאחור. הדרך קדימה הייתה לא ברורה, אבל נחישותי בערה באור. התגייסתי לצבא לא רק כדי ללבוש מדים, אלא כדי לאמץ ייעוד שיעצב אותי בדרכים שרק יכולתי להתחיל לדמיין.

"ליה?" נשמע קול מוכר מאחוריי והסתובבתי במהירות.
"נועם? מה אתה עושה פה?" שאלתי והתקרבתי אליו לחיבוק זריז.
"את לא היחידה שגייסו" אמר וצחק קלות. אם הוא פה, זה אומר שהתגייסנו לאותה יחידה.
"ליה?" עוד קול מוכר הופיע מאחורי נועם, הצצתי מבעד לכתף הגבוהה שלו וראיתי את רועי וליאל.
"אני לא מאמין שאת פה" אמר רועי וחיבק אותי חזק.
"לא חשבתי שתתגייסי אחרי מה שקרה, ואיך שהגבת" המשיך אותו ליאל וחיבק אותי.
"לא יכולתי שלא, הרגשתי שאני חייבת. למרות כל מה שקרה" עניתי והתנתקנו מהחיבוק.
"אני מבין למה את מתכוונת" ענה לי ליאל בחיוך, אך הכאב נראה בעיניו.
"לא אמרתי לכם עדיין, אני משתתפת בצערכם" אמרתי ובשניות החיוך נעלם עד שרועי הפר את השקט
"גם אנחנו משתתפים בצערך" אמר והביט בי בהבנה מלאה.

בחמש שעות האחרונות עשו לנו סיור בבסיס שם הסבירו לנו איפה המטווח, החדרים, חדר האוכל וכל שאר האזורים. חילקו אותנו לחדרים, כמובן בנים עם בנים, ובנות עם בנות. אני לא התלהבתי מהמחשבה לישון עם בנות שאני לא מכירה, אבל לי אין יותר מדי ברירה. שיבצו אותי לחדר עם עוד שלוש בנות. ליהי, לירון ויעל. כולן בנות גילי, הגיעו מהצפון כמוני. אחרי שכולנו התארגנו בחדרים בשקט מוחלט התקדמנו לחדר אוכל לארוחת ערב. כשנכנסתי לחדר אוכל הדבר הראשון שראיתי היה את נועם, רועי וליאל יושבים יחד עם עוד שני חיילים. ניגשתי והתיישבתי לידם לאחר שלקחתי לי אוכל.
"בתאבון" אמר לי נועם ומשך אותי לחיבוק.
"אני מבין ששיבצו אותך עם כלבות" אמר רועי והצביע עם ידו על ליהי, לירון יעל שהביטו בי במבט מלא שנאה. הן לא הסיטו את מבטן שנתקלו במבטי, זקרתי את סנטרי והחזרתי במבט מאיים.

"חיילים, הקשב!" צעק מישהו ועמד מול כולם.
"ממחר אתם מתחילים אימונים, מי שנראה שלא כשיר להילחם ישלח הביתה. המדינה סומכת עליכם" הוא סיים את המשפט והתיישב ליד חבריו. חזרנו לאכול בשקט מוחלט. כשסיימנו נפרדתי מרועי, נועם וליאל בחיבוק והלכתי לחדר.

כשנכנסתי ליהי, לירון ויעל ישבו על המיטות שלהן והסתכלו עליי. ליהי התקדמה אליי והושיטה לי את ידה.
"ליהי" הציגה לי את עצמה בחיוך גדול.
"ליה" עניתי ולחצתי את ידה קלות. לירון ויעל נעמדו והציגו את עצמן בחיוך.
"אמרו לי שהיית במסיבה..." שאלה בחשש שלא ניסתה להסתיר.
"כן, אבל אני בסדר" עניתי ובשניות היא עטפה אותי בזרועותיה וחיבקה אותי חזק. התאמצתי לא לבכות. בכל פעם שמעלים את המסיבה ומחבקים אותי, כל הזכרונות עולים. היא התנתקה מהחיבוק ולקחה כמה צעדים לאחור. עקפתי אותה בחיוך והנד קל של הראש ונכנסתי למקלחת. המים החמים שטפו ממני את הלחץ וההתרגשות. הרגשתי את גופי רועד כשדמעה זלגה מעיניי, ניגבתי אותה במהירות עם כף ידי ושמתי את המים על הזרם הכי קר שיש עד שהרגשתי את גופי נצרב מהקור.
יצאתי מהמקלחת לבושה בפיג'מה והבנות ישבו על המיטות שלהם כשהחדשות פועלות ברקע.
"הרגו את בליאל אל קדרה" אמרה לירון,
"הוא היה אחראי על הטבח בנירים וניר עוז בשביעי" המשיכה אותה יעל וחזרה להביט במסך הטלוויזיה.
הנהתי וקיבלתי את החדשות בחיוך קל. אחד אחד. נוריד אותם אחד אחד עד שלא ישאר את מי להוריד.
נכנסתי למיטה מתחת לשמיכה הדקה ועצמתי את עיניי עד שנרדמתי.

היי שם,
אם אהבתם את הפרק, והספר עד כה. אשמח תגובה ודירוג.
זה מעודד אותי לכתוב ולהעלות את שאר הפרקים.
אוהבת אתכם, נעבור את זה יחד.