חרבות ברזל - להילחם

1.11

*לאחר חמישה ימים בשטח*

ישנו כל הצהריים כשאנחנו עושים תורנות שמירה בזוגות. התעוררנו עכשיו, לשקיעה.
השמש, יורדת מאחורי הצלליות המשוננות של הבתים ההרוסים שמולנו, מפגן נוקב של יופי בתוך ריקבון. השמיים, ציור של סגול חבול וכתום לוהט.
כשהשמש שקעה למטה, קרניה מתמעטות צבעו את הקירות השבורים בגוונים של חלודה וזהב.
רוח רכה עוררה את האבק ונשאה תחושה של שלווה בתוך כל הכאוס. האוויר היה נגוע בניחוח אדמה וחורבן, בושם מר-מתוק שכולל את חוסנו של הטבע המחזיר את מה שאבד השמש, עכשיו רק רסיס באופק, הטילה צללים ארוכים. שרידי החלונות המרוסקים הפכו למנסרות שבורות, ששברו את האור הדועך לקשת של צבעים עמומים. כשהשמש שקעה מתחת לאופק, השמיים, בד שצויר כעת בפסטלים אילמים וכהים, חיבקו את השאריות בתחושה של סגירה שקטה.
הסכמתי לעצמי לעמוד במשך ארבעים דקות ורק להביט לאופק, אל השמש. פתאום, מה שאתמול נראה כסיוט, הפך לחלום יפה. אבל עמוק בפנים אני יודעת שזה יהיה רק לכמה שעות, ואז הסיוט יחזור בעוצמה.
עמדנו אחד ליד השני בשקט מוחלט שהמפקד התקדם אלינו.
"קיבלנו הוראה לפלוש למנהרה של החמאס" הוא הביט בנו ברצינות.
"אנחנו נצטרף לפלוגה חדשה, ונגדיל את הצוות שלנו. ביחד, נכנס למנהרה, נעשה סריקה מהירה ונצא. המהות של הפשיטה היא למצוא דברים שיכולים לעזור לנו בהמשך, או שנשלח אותם לארץ למפקדים האחרים שמנהלים אותנו" המשיך. מרחוק יכולנו לראות דמויות שחורות מתקרבות. הפלוגה.

עמדנו בשקט בלי לזוז עד שהפלוגה הגיעה ונעמדה לידינו. מפקד הפלוגה הצטרף ונעמד ליד המפקד שלנו. "נכנסים ויוצאים" התחיל להגיד בקול רם.
"הפלוגה שלי תוביל, אתם תאספו ותיכנסו במקרה חירום בלבד" המשיך ולקח צעד לקראתנו.
"ככה זה ילך..." בשעה וחצי האחרונות המפקדים הסבירו לנו את המשימה. מיקום המנהרה, נטרול, נשקים, כניסות, ויציאות ועוד.

הלכנו אחד אחרי השני, הנשק מוכן לפעולה בידינו. לאחר עוד שעה של הליכה בחושך כשהאור היחיד שמאיר את הדרך הוא הירח. מופיע מולנו בניין גבוהה שנראה חדש לגמרי, בין כל ההריסות הוא עומד, שלם לגמרי. הפלוגה שברה את הדלת ושניים מהצוות שלנו נכנסו בשנייה עם נשקים שלופים. לאחר שבדקו את כל הבניין כולנו נכנסנו פנימה, ישר מול הדלת היה חור באדמה.
"כמו שסיכמנו, הצוות שלי נכנס. ואתם אחרינו" אמר מפקד הפלוגה וסימן לחיילים שלו להיכנס.
אחד אחרי השני הם ירדו בסולם בשקט מוחלט. ואז הגיע תורי לרדת.
מיקמתי את הנשק על בטני כשיד חזקה הונחה על כתפי. רועי הביט בי מלמעלה
"תשמרי על עצמך, נסיכה" לחש לי, הבטתי בו בחיוך מרגיע שגרם גם לא לחייך.
"לסגת!" צרחה פילחה את המנהרה שתחת רגליי. רועי תפס במותניי והרים אותי בקלות על כתפו. אחד אחרי השני קפצו החוצה חיילים,
"כולם לצאת מהבניין, עכשיו!" צעק מפקד הפלוגה ורץ אל הדלת, כולנו אחריו. אחרי שרועי יוצא כשאני על כתפו הדף פיצוץ העיף אותנו חמישה מטרים קדימה, וצלצול מילא את האוויר יחד עם האפר שעף והרסיסים של הבניין שפוגעים בנו.
"לא!" צעק מישהו, הסטתי את מבטי וראיתי את נועם מנסה להרים חתיכה גדולה של הבניין מינון ששכב דומם. רצתי יחד עם רועי ועזרנו להרים את החתיכה מגופו הדומם של ינון.
"כולם בחוץ?" צעק מישהו ויחד כולם צעקו כן. נועם התרומם באחת וחיפש בעיניו את המפקד.
"יש לנו פצוע!" צעק את נשמתו עד שקולו נשבר.
"בבקשה! תביאו את החובשים!" המשיך והתכופף חזרה אלינו, הגיעו שני חיילים עם תיק עזרה ראשונה והתיישבו לידנו. הם הזיזו אותנו מעט ובדקו את ינון.
"אנחנו מצטערים, אין מה לעשות יותר. איבדנו אותו" אמרו בלחש והביטו בנו, נועם עמד המום כשדמעות ממלאות את עיניו.
"אני פה איתך, תוציא את זה" לחשתי וחיבקתי אותו, לאחר שניה של היסוס הוא עטף אותי בזרועותיו באחיזה מעט כואבת אבל לא התלוננתי, הוא צריך את זה.
התמקמנו במקום אחרי שהכנסנו את גופתו של ינון אל תוך הרכב הצבאי שנוסע חזרה לארץ.
כמו בכל הפסקה, הדלקנו את הרדיו. ישבנו בשקט והקשבנו.
"ידוע על שלושה נופלים, סמ"ר יאיר ניפוסי, סרן יובל זילבר, רס"ל שלו ציון שרעבי. יהיה זכרם ברוך"
נועם ישב לידי בשקט מוחלט, מבטו בוהה באוויר. התקרבתי מעט אליו ונרדמתי כשראשי מונח על כתפו.