I got you

פרק 12: לא עוזב

לאחר שלוש שעות בהן עבדתי עם ליאם על השיפורים שנבצע בחברה החדשה שתיתווסף תחתי בידיעה שבחורה יפהפייה שוכבת קשורה על ריצפת חדרי
חסרת אונים אל מול הויברטור שהחדרתי אל הכוס הרטוב והחם שלה
נישבע שרק מלחשוב עליה הזין שלי מתקשה.
היא לא נורמאלית
אני לא נורמאלי
ממתי משהו משפיע עליי ככה?!
אפילו הזונה שהיה לי קראש עליה בגיל 12 לא השפיע עליי ככה.
גופה המטריף לא משחרר ממחשבותיי.
עינייה הכחולות לא נעלמות מנגד עיניי.
קימורי גופה-
אחחח
במשך כל חיי לא ראיתי אישה עם גוף מושלם כמו שלה.
וראיתי הרבההה נשים בחיי.
מוחי נודד אל הרגע שהחדרתי את הויברטור אל בין רגליה, היא לא ציפתה לזה.
ואנחותיה המטריפות שוחזרו במוחי כמעט כאילו היא ממש מולי
ואני נוגע בכל פאקינג פיסת עור מושלמת.

"אית'ן?" נישמע קול לצידי "אתה בסדר?"
התנערתי במהירות "אעה?"
"אתה לא ניראה כל כך בסדר" ליאם חייך חיוך זדוני והשפיל את מבטו על מכנסיי,
"או שאולי אתה ניראה ממש רענן"
"סתום דביל." נשפתי מגחך, "שנזכיר את תקרית סאשה?!"
"שלא תעז!!" התנשם ליאם
פרצתי בצחוק מתגלגל.

פתחתי את הדלת באיטיות דוחף ומוחץ אותה לכיוון הריצפה שתחרוק באיטיות
שתיצור למאל סקרנות מייסרת.
אפילו מקצה החדר יכולתי להבחין שהיא נושכת את שפתיה בלחץ.
רגליה מקופלות וצמודות זו לזו בחוזקה.
התקרבתי בצעדים נוקשים, שומע את עקביי נעליי ניפגשים בריצפה הקשה מתחת לשטיח.
נעמדתי מולה, לא משמיע צליל.
רק חוש השמיעה פעיל אצלה.
חוסר הידיעה, שהיא לא יודעת מה הולך סביבה ולא יכולה להתגונן מפניו
מגביר אצלה את תחושת הלחץ והחרדה.
אני יכולה להבחין בגופה החשוף רועד,
בין אם זה רעד הפחד
ובין אם זה רעידות מהמכשיר שבין רגליה.
מתחתיה שלולית רטובה שהסגירה שהיא לא הצליחה לעמוד בזה.
נשמותיה האיצו והתגברו
היא לא זזה והתמקדה רק באוזניה,
ילדה חכמה.
הייתי צריך לחכות רק עוד כמה רגעים עד שהיא נישברה וקראה ברעד
"מישהו פה??"
גבותיה התכווצו בתחנונים.
סובבתי את רגלי שתיתחכך בשטיח וישמיע את הרעש שיספק לה את הידיעה שאני פה.
צופה בה.
פניה היפות התכווצו בזעם
"זה אתה?!"
"אכן." קולי העמוק הידהד בחדר לשאלה שלא שאלה.
הבחורה הזאת ציפור חופשית ומפונקת
היא תתחנן שאשחרר אותה, שאעזוב אותה
אבל זה לא יקרה.
אני לא עוזב אותה עד שתיכנע לי
זה יהיה קשה
אבל זה יקרה.
עד אז... אני לא אעזוב אותה לרגע.

_______________________________________
סורי על זה שהתעכבתי...