(boy x boy) two princes

~1~

בטירה, הרחק הרחק מכאן...

מבעד לחלונות הגבוהים, האור הקלוש של אחר הצהריים נשבר דרך ויטראז'ים צבעוניים, שוטף את הרצפה באדום וזהב, ירוק וסגול, כאילו הזמן נמס והפך לצבע.

הטירה של בית גריי נבנתה על צוק עתיק, כמו מגדל שצופה אל העולם ומסרב להרגיש אותו באמת.
קירות האבן העבים שמרו בתוכם סיפורים של מאות שנים — רומנים אסורים, קרבות נשכחים, ושתיקות כבדות של מלכים שלא אמרו "אני אוהב אותך" אפילו פעם אחת.
בין השטיחים הכבדים התלויים על הקירות, עיטורי זהב שחוקים, ומנורות קיר שבקושי שורדות את הזמן,
נמצאים החדרים שבהם הזמן נעצר.

ובחדר אחד כזה, בקומה העליונה, ממש ליד המגדל המזרחי,
נסיך צעיר הסתובב סביב עצמו —
לא מתוך צורך,
אלא מתוך סחרחורת פנימית שגאתה לו בגוף.

ג׳יימס.

בן עשרים ואחת.
גוף צר, אלגנטי, קליל כמעט —
כאילו הוא צעד תמיד עם הרוח,
אבל הלב שלו — כבד, טעון.

שיערו קצר, בלונדיני כבד מעט, מבריק ונופל באופן מסודר וטבעי.
עיניו תכולות, גדולות, נוגעות תמיד באיזשהו מקום רחוק מהמקום שהוא נמצא בו.
שפתיו מלאות, צבועות קלות באודם טבעי, כמו תזכורת לדבר שהוא נולד איתו — רוך.

הוא הלך מצד לצד.
כפות רגליים יחפות על רצפת האבן הקרירה.
כל פסיעה נשמעה כמו שאלה שאין לה תשובה.

"למה זה קורה לי?"

המחשבה הזו ליוותה אותו מהבוקר.
היא ליוותה אותו מאז ההודעה הרשמית.
אולי אפילו עוד לפני.

דפיקה.
פתאומית.
חדה.

הוא נדרך מיד.
הגוף הקטן שלו התקשה, כאילו הוא מנסה לחקות צורת לוחם.

"כן?"
הקול שלו יצא רך יותר ממה שהתכוון.

"נסיך ג׳יימס," אמרה משרתת מעבר לדלת, "המלך שלח אותי להזכירך — הנסיך ויליאם צפוי להגיע בעוד כשעה,
והוד מלכותו מבקש שתהיה באולם האורחים בעוד עשרים דקות."

הצעד שלה התרחקו במהרה, כאילו היא לא רצתה להישאר ליד החדר יותר מדי.

רק כשהשקט חזר —
ג׳יימס נשען אחורנית על הדלת,
גופו החליק מטה עד שהתיישב על הרצפה הקרה.
ברכיו התחבקו אליו לבד.
הוא לא עצר את זה.
הוא פשוט... התקפל פנימה.

"זה לא פייר..."
הוא לחש בקול רועד.
"לא שאלו אותי.
לא שאלו אותי בכלל."

העיניים שלו נצצו.
אבל הוא לא בכה.
הוא רק חשב — בקול ובשתיקה.

"אני לא רוצה להתחתן עם ויליאם.
אני לא מכיר אותו.
ומה אם הוא... מה אם הוא לא סובל אותי?
או גרוע יותר... מה אם הוא יתאהב בי?"

בואו נחזור קצת אחורה בזמן.

לפני שנים ספורות,
שתי ממלכות עמדו זו מול זו על שדה קרב.
דם ניגר, חרבות הונפו,
ומסביב — רק שתיקה.

ממלכת גריי, בה גדל ג׳יימס,
וממלכת אורסטיאן, ביתו של ויליאם.

שנים של איבה.
אבל כשהמלך צ׳ארלס עלה לשלטון — הוא רצה לעצור את זה.

והוא היה מסוג האנשים שחותכים קשרים באותו סכין שבו חותכים לחם.

הוא פנה אל המלך מייקל, אביו של ויליאם,
והציע שלום.
אבל לא שלום רגיל — שלום שייחתם באירוע שאי אפשר יהיה לבטל.

חתונה.

תחילה, דובר על ליילי — אחותו של ג׳יימס.
נסיכה רכה, נבונה, יפהפייה.
אבל אז...
המלכה ויקטוריה — אימו של ויליאם —
נעמדה באומץ מול בעלה ואמרה:

"אתה לא יכול לחתן את הבן שלנו עם אישה,
כשהוא לא אוהב נשים.
הוא גיי.
והוא הבן שלנו."

הייתה שתיקה.
ואחריה —
שינוי.

המלך מייקל דיבר עם המלך צ׳ארלס,
והוא...
הפנה מבטו לעבר בנו.

אל ג׳יימס.

"זה לא יהיה עם ליילי.
זה יהיה איתך."

וכך נגזרה גורלו.

הוא קם לאט מהרצפה.
גופו רעד קלות, כמו עמוד עשן.
הוא ניגש לארון.
ידו רעדה כששלף ממנו חולצה צחורה, חליפה דקה, מכנסיים שמלטפים את הקימורים שלו.

התיישב על המיטה.
פתח את החולצה שלבש —
העור שלו היה בהיר, כמעט כשל חרסינה,
עם גוון ורדרד מהעצבים.

החזה שלו עדין.
לא שרירי.
בטן שטוחה.
צלעות בולטות קצת מדי.

הוא לבש את החולצה החדשה,
סגר כפתור אחר כפתור —
באיטיות, כאילו כל אחד מהם הוא מסמר לארון הקטן שבתוכו.

הוא לבש את המכנסיים,
התיישב מול המראה,
והתחיל לסדר את שיערו הקצר.
הוא היה מושלם — כמו תמיד —
אבל העיניים...
העיניים הסגירו הכול.

"אתה נראה כמו פסיכופת, ג׳יימס."
הוא לחש לעצמו בחיוך עייף.

הוא פתח את הברז.
מים קרים.
טיפות.
לחיים אדומות.
כפות ידיים לחוצות מדי על הכיור.

"תירגע.
אתה יודע לשחק את המשחק."

הוא התקרב למראה.
והביט.

בתוך גופו הדק,
בתוך תווי פניו העדינים,
בתוך העיניים הכחולות האלה —

היה לב.

לב קטן,
שפשוט רצה לדעת...
האם מישהו יבחר בו כי הוא ג׳יימס,
ולא כי הוא הנסיך הנכון בזמן הנכון.
•

הוא יצא מהאמבטיה,
צנח על המיטה,
והביט בתקרה.

"תשחק את זה," אמר לעצמו.
"תשחק טוב,
אולי תצא מזה שלם."

אבל השעון לא חיכה.
הוא הציץ —
ועיניו נפערו.

"עשר דקות?!"

הוא זינק.
רגליים קטנות בתנועות מהירות.
יד אחת מושכת את החליפה כדי שתסתדר כמו שצריך.
השעון על פרק כף ידו הבהב באור אזהרה.

הוא רץ במסדרונות.
העקבים הקטנים שלו הקישו בעדינות על הרצפה.
הירכיים נעות, הישבן נמשך אחריהן,
הגוף שלו כמו נשימה שרצה.

המסדרונות של הארמון היו אינסופיים,
התקרה כמו כנסייה,
הציורים מביטים בו כמו זיכרונות.

ובסוף — הדלת הגדולה.

הוא עצר.
נשם.
סידר את שיערו הקצר בפעם האחרונה.
הרים את הסנטר.

והלך לפגוש את מי שעתיד להיות...
כל עולמו.
או כל סופו.