(boy x boy) two princes

~3~

טוק. טוק. טוק.

הדפיקה על דלת האולם הדהדה בין קירות האבן כמו פעימת לב לא רצויה —
לא בקצב של המעמד, לא בזמן הנכון.

כל ראשים הופנו אל הדלת,
אבל רק אדם אחד נשם לרווחה:
וויליאם.

היד שכבר הושטה לעבר ג׳יימס —
לא מתוך חיבה, אלא כחלק מהמשחק הדיפלומטי —
נעצרה באוויר.
זו הייתה ההזדמנות המושלמת להימנע מהחיבוק הקר של לחיצת ידיים בין שני אנשים שעדיין לא בוטחים אפילו בעצמם.

המלך צ׳ארלס, בקולו הכבד, נופף לעבר המשרת שעמד קרוב.
"פתח."

המשרת צעד אל הדלת.
ידו אחזה בידית ברזל קרה,
הוא סובב אותה באיטיות,
והדלת חרקה בקול עמום כשנפתחה.

בפתח עמד נער צעיר.
צנום, מהוסס, כמעט בלתי נראה לעומת גובהם של אנשי האולם.

תדרוס.

שיערו החום הקצר נח על מצחו ברוך,
כמו משי שהרוח לא העזה להזיז.
עיניו הירוקות היו עצומות מרוב יופי ופחד,
כמו שדות שאיבדו שמש.

הוא עמד שם, בולע רוק,
גופו כמעט רעד במקום.
הוא הביט בכל הנוכחים,
ואז חזר להסתכל למטה,
נחנק מהמעמד.

״א-אהמ... א-אני מצט-ער על ההפרעה... הוד מלכותך...״
הוא גמגם, קולו רך כסדק בקיר זכוכית.
״שלחו אותי... להודיע... שהחדר של הנסיך ויליאם... מוכן.״

שתיקה.
רק נשימה אחת של מישהו בקצה החדר נשמעה.
והיא נכחשה מיד.

המלך צ׳ארלס קם ממקומו, פניו אדמו.

"מה זו החוצפה הזו?"
קולו הדהד.
"להפריע לנו בשעה כזו?
פגישה מדינית בין ממלכות — ואתה מעז לקטוע אותה?"

תדרוס כיווץ את גופו,
כמו עלה שמתקפל מהקור.
"אני... אני רק עשיתי מה שאמרו לי..."

"שילחו אותו לצינוק," פסק המלך.

בלי צורך במילים נוספות,
שני שומרים כבר היו בדרכם אליו,
אוחזים אותו משני צדדיו כאילו היה פושע מסוכן.

"ת-תרחם עליי... בבקשה..."
לחש תדרוס,
כשהדמעות כבר עמדו בעיניו הגדולות.

ואז —
וויליאם קם.

בתנועה אחת, שלמה, חדה אך לא אלימה,
הוא פסע לעבר השומרים.
הוא לא צעק.
הוא לא דרש.
הוא פשוט היה נוכח.

"עזבו אותו," אמר בשקט.

ידו אחזה בכתפו של תדרוס,
ושלפה אותו מאחיזת הברזל של השומרים.
לא במשיכה,
אלא בהצמדה.

הוא משך אותו קרוב אליו —
אל תוך החזה הרחב שלו,
עטף אותו בזרוע אחת,
הניח יד על גבו הקטן.

תדרוס עצם את עיניו.
המגע הזה היה זר, חם, מבולבל.
אבל בטוח.

וויליאם הרים את סנטרו בעדינות —
ומבטם נפגש.