(boy x boy) two princes

~6~

תדרוס כבר עמד בחדר, מסדר קפידה את הכריות שעל הספה האדמדמה.
הוא הזדקף כשוויליאם יצא מחדר הרחצה, בדיוק באותו הרגע שבו נקישה נשמעה על הדלת.

משרת נוסף, מבוגר מעט, הציץ פנימה בהשתחוות מדויקת.
"הוד מעלתך, הארון המלכותי מוכן — המלכה ביקשה לוודא שתהיה מוכן לסעודה בעוד פחות משעה."

וויליאם הנהן קצרות.
"תודה. אפשר ללכת."

המשרת נעלם בשקט.
וויליאם העיף מבט חטוף בתדרוס — שהספיק כבר לעמוד זקוף ליד הדלת, מוכן ללוות אותו.

הם פסעו יחד, זה לצד זה, לאורך מסדרון ששקע לאור הערב.
האור השתבר דרך החלונות הגבוהים, שוטף את הקירות בגוון דבש.

וויליאם הרגיש את המרחק המדויק בין כתפו לשל תדרוס.
כמעט, כמעט נוגע.

'אם הוא היה פסיעה אחת קרוב יותר...'
הוא שתק את המחשבה, קובר אותה במבט קדימה.

הם הגיעו אל פתח עץ מגולף.
תדרוס פתח את הדלת, והארון נחשף לעיניהם — לא רק ארון, אלא חדר שלם:

קירות עטופים במדפים, סריגים של בד נעים ברוח,
עמודים נושאים בגדי מלכות מכל סוג וסגנון.
זהב, ארגמן, שחור עמוק וקטיפה בצבע בורדו.
פנינים תפורות ביד. נעליים מבריקות עומדות בשורות כמו חיילים.

וויליאם נכנס ראשון.
הוא לא היה רגיל שמלבישים אותו —
אבל משום מה, עם תדרוס, הוא לא התנגד.

תדרוס צעד אחריו פנימה, ניגש אל אחד המדפים.
"אני חושב שזה יתאים... אם תסכים, כמובן," אמר, קולו רך, כמעט שייך למוזיקה שבקעה ממעמקי החדר.

וויליאם התבונן בו —
בדרך שבה ידו נשלחת אל הבד בזהירות, כאילו כל מגע שלו צריך אישור.

'איך הוא כזה עדין?'
'הוא נוגע בבדים כמו שמישהו נוגע במישהו שהוא אוהב.'

תדרוס הסתובב עם חליפה כהה, רקומה בחוטי כסף.
"האם... אתה מרשה לי לעזור לך להתלבש, הוד מעלתך?"
העיניים הירוקות שלו היו מורמות עכשיו, בהיסוס כמעט בלתי נראה.

וויליאם רק הנהן.

הוא התחיל לפתוח את הכפתורים של חולצתו.
ותדרוס, מתוך הרגל או מתוך קפדנות, ניגש לתקן את הצווארון לפני שהוסר.

המגע הקל באורפו —
וויליאם כמעט עצם עיניים.

'העורף שלו חשוף, נקי, נושם... אלוהים.
אני רוצה לנשוך אותו — לאט.'

הוא נאבק בגוף שלא יבגוד בו.
הזיז מבטו לקיר. נשם עמוק.

תדרוס לקח את החולצה, קיפל אותה והניח בעדינות בצד.
"תרצה שאני אכפת את השרוולים?" שאל, תמים לחלוטין.

וויליאם לא ענה מיד.
רק חשב:

'אם הוא רק היה יודע מה עובר לי בראש...
כמה מחשבות לא ראויות — על מישהו כל כך... טהור.'

תדרוס ניגש אליו שוב, מסדר את קפלי הבד על חזהו.
הם עמדו קרוב מדי.

וויליאם ראה את שפתיו נעות בעדינות, את קו הלסת הרך.
'הייתי רוצה לראות את הפרצוף שלו...
כשהוא מתחתיי... מתחנן...'

לא.

הוא ניער את ראשו קלות.

"זה נראה טוב עליך," אמר תדרוס, פתאום, בחיוך מבויש.

וויליאם כחכח בגרונו.
"תודה," השיב בקצרה, מסיט מבט.

ואז הם שתקו,
שניהם עומדים שם —
אחד לא מבין מה מעורר בו את התחושות הללו,

והשני אפילו לא מדמיין שאי פעם היה מישהו שדמיין עליו ככה