הלב שלי

שוב

שוב לשקר.
שוב להחניק את הדמעות.
שוב לקחת כדור.
שוב לבכות בלילות.
שוב להגיד "אני בסדר".
למרות שאני לא.
אני פאקינג לא.
ונמאס לי לשקר.
נמאס לי להגיד "הכל מעולה."
"המצב משתפר"
"כבר לא בא לי למות"
ואתם לא מבינים.
כי זה לא שחסר לי שעות שינה.
חסר לי הבנה.
חסר לי החיבוק התומך.
לא חסר לי לדבר איתכם.
אם עם פסיכולוג.
או עם פסיכיאטר.
חסר לי לדבר עם ילדה בגיל שלי.
הבעיה היא שאסור לי.
זה יותר מדי בשבילם.
הבעיות שלי לפסיכיאטרים.
לפסיכולוגים.
למבוגרים.
ילדה בת 13 לא צריכה להתמודד עם זה.
נמאס לי כבר לשקר לכם.
רק כדי לא ללכת לעוד בדיקה.
לעוד פסיכיאטר.
לעוד דקירה.
עוד אחת ועוד אחת.
יותר מדי.
וזה לוחץ לי בחזה.
עם השקרים, עם החוסר הבנה, עם הבית ספר, הם הבכי.
מה אתם מתפלאים שאני לא מצליחה לנשום?
אה, ואמא?
צדקת.
אני באמת הייתי צריכה ללכת לאודישנים למחזמר.
תראי איזו שחקנית טובה אני.

ayalapeer