'אדם'- כל קורא הוא הסופר

פרק 1- חיים מורכבים

החיים עלולים להיות דבר מורכב.
ברגע שאתה חושב שאתה מבין אותם- אתה נוכח לדעת רק עד כמה אתה רחוק מלהבין.
לא משנה כמה אתה מרוצה מחייך או כמה השלמת איתם, בסוף שום דבר לא ימנע את השינוי הדרסטי שיגיע כדי לצעוק לנו להתעורר.
ההורים שלי הם אנשי שיגרה למופת, אנשים די מרובעים אפשר לומר, כך שום דבר לא הזהיר את המשפחה היציבה שלנו שמשהו הולך לערער אותה.
אולי לולא שינויים לא היינו מתקדמים לשום מקום, אבל ביננו, זה לדעתי כבר מוגזם.
בואו נתחיל בזה שישבנו כולנו סביב השולחן יחד בארוחת בוקר. (כן, כן, בוקר!)
מי שהיה לא יותר משבוע בבית שלנו כבר ידע שבית משפחת ג'ונסון לא אנשי בוקר, אף לא אחד מהם.
יש זמנים בהם אני תוהה לעצמי האם אמא שלי בחרה להיות עצמאית רק בגלל הקושי שלה לקום בבוקר. יש זמנים בהם אני תוהה לעצמי אם אבא שלי הוא המורה היחידי בעולם שקשה לו עם זמנים.
קושי בזמנים הם המכנה המשותף היחידי לדעתי בין כולנו.
לכן רק עצם ההודעה לקום מוקדם כדי שנספיק לשבת כולנו לדבר עם ארוחת הבוקר (ממתי אנחנו אוכלים ארוחת בוקר?!) הייתה כבר מספיקה לי כדי לעכל שהולכים לבשר לנו בשורה.
האמת היא, שאצלנו האמירה לבשר בשורה היא טראומטית עבור כולנו, אף אחד מן הסתם לא שוכח את הבשורה שבישרו לנו לפני כמה שנים, אבל לכל הרוחות אפילו הבשורה ההיא אז הייתה בארוחת ערב ולא בוקר.
לא הרשתי לעצמי להודות ביני ובין עצמי שהוקל לי לשמוע מה הבשורה הבוקר, כי היא עדיין ערערה, הפתיעה והרגיזה אותי מאוד. לפחות זה לא מה שחששתי שזה יהיה.
''ילד אומנה?" שאלתי שוב כדי לוודא ששמעתי נכון, בחנתי את פניה של אימי כדי לבדוק עד כמה היא רצינית.
אוי. שיט. היא רצינית.
פניה הרזות מידי של אימי הופנו מאבי אליי, עיניה הירוקות הדומות לעיניי שלי הביטו בי מצד אחד בהבנה, ובד בבד גם בהחלטיות.
נראה שלא היה שום סיכוי לשנות את דעתם.
''כן, תחשבו שנוכל לעזור לילד במצוקה רק בכך שנארח אותו בבית שלנו, אתם יודעים כמה זה שינוי עצום בשבילו?"
ההתלהבות והנצנוצים בעיניה של אימי הבהירו לי שכנראה זו כבר תקופה שהם חושבים על כך. הם כבר גיבשו לגמרי את הרעיון במוחם ורק מעדכנים אותנו שנדע. לא על מנת שנאמר ממש את דעתנו.
''ובשבילנו...'' מלמלתי לעצמי והעברתי את עיניי להביט מהצד בלוקאס, אחי הקטן ממני בכשנתיים. כמובן בהתאם לאופי שלו הוא מחייך חיוך קטן ומסכים עם אימי, אומר משהו על כך ששינוי יעשה טוב למשפחה שלנו.
לוק ואני יצאנו הפכים לחלוטין. הוא חברותי כלפי כולם, ואני מופנמת יותר. הוא מחייך בלי הפסקה, צוחק, מדבר, משתף ו... ואצלי נדיר שתראו על פניי חיוך. אם תשמעו שאני צוחקת תבינו שאני ככל הנראה שיכורה. ואני כמעט אף פעם לא שיכורה.
לוק אנרגטי, פעיל, אהוב על ידי כולם... כל מה שאני לא והייתי רוצה להיות.
הוריי חשבו שזה בעקבות גיל ההתבגרות ('בסוף גם זה יעבור'), אבל מעולם לא סיפרתי להם את הסיבה האמיתית. היה לי נוח שהם יאשימו את הגיל מאשר ידעו משהו שהם לא צריכים לדעת.
אף אחד נוסף לא צריך לדעת.
''מה את אומרת, זואי?" אבא שלי שואל ואני מרימה את ראשי מהצלחת לעברו, מבחינה במבט הסקרן של אמא שלי מצפה לשמוע מה אני אגיד.
''מה כבר יש לי לומר? בכל מקרה החלטתם...''
''עדיין אנחנו רוצים לשמוע את הדעה שלך.'' אבא שלי הבהיר.
כשיש לך אבא מורה, לרוב תשמע משפטי מורים גם בבית. זה יותר מרק דיבור אצלו, זה באופי שלו. בכל דבר אפשר להרגיש את זה אצלו.
משכתי בכתפי באדישות, אצבעותיי התעסקו בקצווה משיערי האדום. ''תעשו מה שאתם רוצים.''
זה לא שאני הולכת לטפל בו או משהו, ככה שכנעתי את עצמי. ואם הוא יהרוס לי את החדר או משהו לפחות יהיה לי תירוץ למה הדבר הזה לא אמור להישאר...
אני מביטה בשמש הנראית מהחלון שמול פינת האוכל. לא האמנתי שבשביל זה רבו איתי שעה כדי להעיר אותי מוקדם.
ההורים שלי והשריטות שלהם...
''מתי אז הוא יבוא?" לוק שאל, הופתעתי עד כמה לקח כזו הודעה בקלילות שכזאת.
יודעים מה... בעצם לא הופתעתי.
''אנחנו לא יודעים,'' אמא שלי ענתה כשסידרה את שיערה הדק והבלונדיני לאחור. ''רק עכשיו אישרו לנו את המסמכים, זה תהליך שלקח המון זמן.''
''לפי מה שעובדת הסוציאלית אמרה לנו, יש מחסור מאוד קשה במשפחות אומנה, כך שיכול להיות שזה יהיה בקרוב מאוד.'' אבי הוסיף. הדגיש את המילה מאוד.
''זה יכול להיות גם בגיל של תינוק?" לוק התעניין. אני כבר מזמן הכרזתי על חוסר עניין בנושא, סתם התעסקתי עם הכפית בתוך הדייסה שכבר התקררה. תהיתי לעצמי מה יקרה אם פשוט אבקש לעלות למעלה לבקש ללכת להשלים שעות שינה.
''ככל הנראה לא, בדרך כלל תינוקות וילדים מאוד מאוד קטנים מביאים למשפחות שלא מצליחות להביא ילדים או שיש להם ילדים ממש קטנים. אני מניח שיביאו ילד או ילדה בערך בגיל שמונה-שלוש עשרה.''
את המשך הדיבורים שלהם הפסקתי לשמוע. רק חשבתי והתמרמרתי בתוך תוכי כמה אני לא רוצה ללכת היום לכיתה.
''מה את אומרת זואי?" קולה של אימי העיר אותי מהמרמרת.
''מה?" כחכחתי בגרוני.
''אבא יוצא עוד שתי דקות, סיימת לאכול?"
החלטתי לנסות את מזלי בהתחננות. ''כן, אבל אפשר לא לצאת היום?''
אבא נאנח בעייפות. ''זואי את נראית בסדר גמור, ומספיק התחמקת בזמן האחרון מהבית ספר, הגיע הזמן שתתחילי להתמיד. זו שנה אחרונה שלך בתיכון.''
הנחתי שזו תהיה התשובה, לכן כבר קמתי והנחתי את הקערה המלוכלכת בכיור. תליתי את רצועת התיק על כתפי וגררתי רגליים לעבר הרכב הקטן שנראה בן מאה שנה.
ברור שהם לא יסכימו. אף על פי שזמנים לא הצד החזק של אבא שלי, מסגרת זה קודש עבורו. אני יודעת שזה יכול להישמע סתירה מוחלטת לאנשים אחרים אבל זה המצב... בעיניו המסגרת תמיד צודקת. היא חשובה בשביל הבריאות הנפשית שלנו ובשביל לבגר וללמד אותנו להתמודד עם החיים כי- 'בכל שלב בחיים תהיה לנו מסגרת אחרת, זואי.'
אני לא בטוחה אם קיים מישהו שחרד מהתיכון יותר ממני. לפעמים רק מהמחשבה הייתי מתחילה להרגיש כאב מערבל בבטן שלי.
תיכון מבחינתי זו לא מסגרת. זה מקום שצריך לשרוד בו.
הגענו אחרי עשר דקות נסיעה, וכשנכנסתי לכיתה ניסיתי להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה בה הגעתי לכיתה כמה דקות לפני הזמן.
המבטים ההמומים של חלק תלמידי הכיתה מלראות אותי הבהירו לי שלא רק אני הופתעתי מהסיטואציה.
''מה קרה נצנצים? המנהל הכריח אותך לגור בבית ספר אחרי אלף איחורים?" ניק העיר בקול מהקצה השני של הכיתה בזמן שהנחתח את התיק ליד הכיסא והתיישבתי. התעלמתי ממנו לחלוטין.
ניק הוא האדם עם הפער הגדול ביותר בין זה שהוא חושב שהוא מצחיק למה שהוא באמת...
הוא אחד מהחבורה ה'מקובלת' יותר. הצטרף לשם רק בגלל הגובה ורוחב הכתפיים הגדול יחסית לכיתה י''ב. לא הייתי אומרת שיש בו יותר מידי אינטליגנציה.
הוא זה שהדביק לי את הכינוי נצנצים בכיתה ח', אחרי ששם מתחת עיניו נצנצים בשיעור אומנות כדי לחקות את הנמשים שלי וחשב שזה מצחיק.
אומנם זה לא ממש הצחיק אף אחד, אבל הכינוי נתפס ומאז כל החבורה שלהם קוראת לי ככה.
זה מעולם לא נאמר בטון של חיבה.
אני מקללת את היום בו החליטו לשים אותי בכיתה הזו ולא נתנו לי לעבור לכיתה אחרת משום שזו הכיתה הכי קטנה בשכבה. אבא שלי היה מאושר לשמוע שסוף סוף קיימת כיתה של 'רק' עשרים תלמידים. יחס אישי וכל השטויות האלה...
למרות שהוא מלמד באותו תיכון הוא לא הבין את הסיבה האמיתית לכך שזו כיתה כל כך קטנה.
כיתת הבעייתיים. אני נמצאת שם בגלל הקושי עם המסגרת, אבל החבורה ההיא נמצאת שם מסיבה שהם יותר... נקרא לזה בריונים. אני אוהבת לקרוא להם בראשי כת.
הם השולטים בכיתה. הם ה'מלכים'. הם הבוס ועל פיהם יישק דבר.
אם תתעסק איתם ולא תעשה כדבריהם, אתה תיאלץ להתמודד נגד כולם. ואף אחד לא רוצה שהם ישפילו או יתעללו בו, אז כולם אומרים בערך אמן לכל מה שהם אומרים וזהו.
אני למדתי את השיעור הזה חזק מידי במסיבת הסיום של י''א.
המורה נכנסה לכיתה וכמעט נעצרה בהלם במקומה כשזיהתה אותי, אבל אחרי שניה התקדמה באלגנטיות לכיוון לשולחן שלה כאילו בכלל לא שמה לב.
אחרי שיעור מתמטיקה כמעט רוב הכיתה הגיעה, חוץ משני תלמידים שאף פעם כמעט לא מגיעים, וכמעט התאבנתי מעט כשהבחנתי במרכוס מתקרב אליי.
מרכוס- 'מנהיג' הכת.
''מה קורה נצנץ?" מרכוס חייך אליי את החיוך שאני הכי שונאת בעולם. חיוך מתגרה, מזלזל, כאילו הוא בטוח שהוא מלך העולם.
''מה אתה רוצה מרכוס?" מלמלתי בקור כשאפילו לא הבטתי בו. מרכוס אומנם נראה טוב עם שיערו הבלונדיני הגלי ומבנה הגוף שכל נערה בגילי הייתה מפנטזת עליו, אבל אותי המראה שלו הגעיל במיוחד... ככה זה כשיש למישהו גוף יפה בשילוב אופי חרא.
''קודם כל תרגיעי את הטון ילדת קרח ותחייכי קצת,'' הוא אמר כשלפתע הניח את אצבעו מתחת לסנטרי והרים את ראשי מעלה להביט בו.
המגע שלו הכאיב לי והרתיע אותי, עד שמיהרתי להזיז את ידו ממני אבל לא בגסות, השארתי את מבטי עליו כדבריו על מנת 'לפצות' על זה שהזזתי את היד שלו ממני. ידעתי שאם אראה התנגדות אני סתם אתחרט על כך, זה יגרום לו רק לדבר איתי יותר.
הם מחכים שיעשו את זה. הם מחכים לאתגר הזה כדי להראות לכולם עד כמה רחוק הם מסוגלים להגיע.
''ככה יותר טוב, עכשיו אני יכול לשאול איך מתקדמת העבודה בהיסטוריה.''
אה כן. כדאי לדעת גם את זה. אני נאלצת לעשות להם את רוב העבודות כיתה. זו הדרך שלי (שלא אני הצעתי, לא הייתה לי כל כך ברירה) שיניחו לי ולא יתעסקו איתי יותר מידי.
מן חיסיון כזה.
''עדיין לא סיימתי...'' מלמלתי, מקללת בראשי ששכחתי מהעבודה בהיסטוריה שצריך להגיש ביום רביעי. מחר. סיימתי את העבודה שלי כבר בסוף שבוע שעבר, אבל את של מרכוס עדיין לא ממש התחלתי.
''טוב, מקווה מאוד בשבילך שעד מחר היא כבר תהיה לי על השולחן,'' הוא קרץ לי והלך לחברה שלו דיאנה.
שאף אחד יתבלבל מצורת הדיבור המאוד... 'פרלטטנית' הזו שלו. מבחוץ הוא יודע לשחק את עצמו ילד טוב ומאופק.
מבפנים הוא השטן.
אני מגלגלת את עיניי ורושמת לי תזכורת ביומן לעשות את העבודה שלו בהיסטוריה. אני לא הכי טובה בלימודים, אבל עבודות כיתה אני לפחות מסוגלת לעשות.
קיוויתי שלא פתאום עוד אחד מהכת ייגש אליי 'להודיע' שהוא גם צריך עבודה בהיסטוריה, אבל למזלי יש את אוליבר שלרוב עושה להם את העבודות ושיעורי הבית... אין לי מושג מה היה קורה לי אם הוא לא היה נמצא בכיתה ורק אני ומאי היינו נאלצות להתמודד עם העבודות של כולם.
מרכוס, סיימון, אוסטין, פיל, ליאם, רודי, דיאנה, ג'ודי, לנה, ולאריסה- הקרואים בראשי 'הכת' - יושבים ביחד בשתי השורות האחרונות בכיתה. תמיד תהיתי לעצמי אם הם בכוונה דאגו להיות בדיוק עשר או שכך יצא.
אולי בעצם כנראה שכן כי בכיתה ט' אריק 'סולק' מהחבורה ובמקומו ישר הצטרפה דיאנה.
דלת הכיתה נפתחה כמה דקות לפני סוף ההפסקה ולבפנים נכנסה אמילי.
אמילי היא אחת הבנות היפיפיות בעיניי בכיתה. שיערה חום בהיר, תווי פניה עדינים ויפים ומבנה גופה רזה ועדין. אומנם פשוטה אבל יפייפיה.
כמו שהיא נראית כך גם האופי שלה עדין עד כאב. ושניהם משכו את ניק לעברה עוד מאז שהצטרפה לכיתה.
לא הייתי מתחלפת איתה בעד שום הון שבעולם...
הבחנתי בניק מתקרב אליה בחיוך פלרטטני, כמו הרבה מהבקרים מאז תחילת שנה.
אמילי הצטרפה לכיתה רק לפני פחות מחודש, ביום הראשון של כיתה י''ב, ומאז ניק מחזר אחריה... בדרכו שלו.
''אמילי ממתי את מאחרת? את וזואי החלטתן להתחלף היום?" גופו התקרב אליה יתר על המידה, אמילי נרתעה אחורנית וניסתה להתחמק ממנו באלגנטיות. החזרתי את ראשי ליומן כשרק הקשבתי לשיחה הקבועה שלהם בבוקר. ידעתי שאין לי למה להסתכל וזה גם ככה עוד מעט ייגמר.
''מה יש ילדה יפה? אני בסך הכל מנסה לדבר איתך...''
''ניק די אני לא מעוניינת לדבר איתך.'' ראשי הורם בבת אחת בהפתעה לעבר אמילי.
זאת הפעם הראשונה שאמילי אמרה בבוטות לניק להפסיק. בדרך כלל היא ניסתה באופן נואש ושקט להתחמק ממנו, כמו ארנבת מפוחדת.
ניק לא יכל להסתיר גם הוא את ההפתעה שחש, אבל מיהר להתעשת כשהחזיר את החיוך השחצן לפניו.
''מה קרה ילדה יפה קיבלת אומץ היום, אה?" קולו התגרה בה, איום הוסווה בו, ואי אפשר היה לפספס את המראה בעיניה של אמילי כאילו ניסתה להתעלם מהפחד ולהפגין חוזק שאין לה.
טיפשי מצידה.
''ניק תעזוב אותי, עכשיו.'' קולה היה לא הכי חזק וברור, אבל מאוד קרוב לכך.
פיהם של כל נוכחי הכיתה נפערו כמעט.
ניק הביט סביב, נראה היה שהובך מעט מההתנגדות שלה מול כולם.
זאת טעות רצינית מצידה, כי יותר משניק רצה אותה, חשוב לו הכבוד והאגו שלו.
מסכנה.
''לעזוב אותך? למה את חושבת שאני מחזיק אותך?" הוא התקרב אליה באיום, סיימון ואוסטין התקרבו גם הם אליה. אמילי הרגישה מאוימת ונסגה לאחור. חרטה קלה בעיניה.
תתנצלי כבר... תתנצלי כבר... ניסיתי איכשהו לשדר לה. רק זה אולי יוריד אותו ממנה.
''מי את חושבת שאת בכלל אמילי? אה? את חושבת שאת בכלל שווה משהו?"
כל הכיתה מסביב דממה. אף אחד לא רצה להתערב ולהסתבך. כי זה לא רק להסתבך עם ניק. זה להסתבך עם כל הכת.
כל כך כאב לי על אמילי, אבל הפחד של מה יקרה לי אם אתערב הקפיאה אותי.
ניסיתי לשכנע את עצמי שזו אשמתה שהיא התעסקה איתו, אני הזהרתי אותה במשפט אחד בתחילת שנה לא להתעסק איתם. עשיתי את שלי. זאת לא בעיה שלי.
בתוך תוכי ידעתי שזה לא צודק, וכעסתי איך אף אחד לא מתערב ועוזר לה.
'אל תתערבי זואי. אל תתערבי. אני יודעת שזה מפתה טיפה, אבל שלא תעזי אחרת...'
''את רוצה שאראה לך מה את שווה כאן?" ניק התגרה בה וגבה של אמילי התנגש בדלת הכיתה כשכבר לא היה לה לאן לצעוד לאחור.

המשך יבוא...

מה תרצו שזואי תעשה-

אפשרויות:

1- זואי לא מתערבת.

2- זואי מתערבת.

3- המורה למדעים בדיוק נכנס לכיתה.