'אדם'- כל קורא הוא הסופר

פרק 5- נסיכה לבנה

''מה?"
''אמרת שאת יכולה להבין למה עברתי ארבע בתים, אני מחכה לשמוע למה.'' הניצוץ המסוכן בעיניו הפעיל את כל האזעקות בראשי. היה משהו מאיים בקולו ובעיניו. משהו שמנסה לרמוז לי שלא כדאי להתעסק איתו.
לא הייתי צריכה להיות חכמה גדולה כדי להבין שהוא מנסה לדאוג שלא אהיה גורם מפריע. הוא דואג להשתיק ולהפחיד אותי.
הבנתי שאדם הוא כמו אותם בריונים אצלי בכיתה, רוצה שאפחד ממנו כדי שיוכל לשלוט עליי בקלות.
יש לי מספיק בריונים ששולטים עליי בכיתה. אני לא אתן לזה להגיע אליי גם הביתה.
''כנראה יש לזה שלוש אפשרויות,'' ניסיתי לשדר חוזק מולו, שלא יחשוב שהוא יכול לקפל אותי בקלות. שלא יחשוב שזה שהוא איתי לבד יגרום לי להירתע.
זה הבית שלי. אני לא אפחד ממישהו בבית שלי.
אדם נראה מאותגר. הוא הרים את גבתו בעניין כששאל, ''והן...?"
''או שאתה גנב והם כבר לא יכלו להכיל את זה,'' אמרתי בלי בושה, לא היה אכפת לי מה הוא יחשוב עליי. לא יכלתי לפספס את ההתכווצות שעברה בו למשמע המילה גנב. זה עצבן אותו. ''או שאתה בריון שעשה להם כל כך הרבה צרות וזה התחיל כבר לפגוע בילדים האמיתיים שלהם.''
אדם קם באיטיות מהמדרגות ולאט לאט החל להתקרב אליי תוך כדי שעיניו נעוצות בעיניי מבלי להסיט אותן אפילו לא לשניה אחת. ''והאפשרות השלישית?"
''שאתה שניהם יחד."
חיוך מזויף נמתח בפניו, הוא התקרב יותר מידי עד שהייתי צריכה לצעוד לאחור כדי שלא יגע בי. מצאתי את עצמי בסופו של דבר נשענת על דלת חדר האמבטיה כשהוא קרוב אליי מידי.
עיניו השחורות חדרו אליי, כעת יכולתי גם לחוש את הגובה שלו כשהתנשא מעליי. הוא גדול ממני פיזית יותר ממה שחשבתי.
ניסיתי לא להרגיש מזה מאוימת.
''ומה הניחוש שלך?" קולו היה חלש. שברי כעס נשמעו בו.
''שאתה לכל הפחות האפשרות השניה.''
''את צריכה להיזהר לדבר ככה עם אנשים שאת לא מכירה, נסיכה לבנה,'' הוא מלמל בהבעת שנאה וזלזול. ''את עוד עלולה לשפוט אותם לא נכון.''
גיחכתי והרמתי גבה בשאלה. ''נסיכה לבנה? ברצינות?"
''כן.''
''למה נסיכה לבנה?"
''לבנה כי זה הצבע שלך,'' הוא לפתע נגע בלחי שלי ונרתעתי במהירות מהמגע הקר שלו. ''נסיכה זה כי את ילדה מפונקת ומתנשאת שלא מבינה כלום מהחיים שלה.''
''אל תיגע בי.'' הזהרתי אותו. התחלתי לשנוא את הכיוון אליו השיחה שלנו הלכה אליו.
''את באמת חושבת שאת מבינה משהו? אה? שאת יודעת להגיד אם בן אדם הוא בריון או גנב?"
''אולי קצת יותר ממך.''
אדם צחק במרירות, צחוק שקט וחסר כל הומור. ''ביום שבו תתמודדי עם החיים אולי יהיה לך שמץ קטן של מידע.''
''ואתה עוד חושב שאני המתנשאת מבינינו, אה?" החל להימאס לי מהשיחה הזאת.
הושטתי את ידי לידית הדלת של חדר האמבטיה אך לפני שהספקתי לפתוח אותה ידו מיהרה לאחוז גם בידית ולסגור אותה חזק.
תחושת המגע החזק בידו על ידי צמררה אותי ונתנה לי הרגשה לא נוחה, בלשון המעטה.
''את ברחנית, אה?'' הזלזול נטף ממנו. ''קשה לך להתמודד עם שאלות?"
''קשה לי להתמודד עם בריונים מתנשאים.'' החזרתי לו בקור. ניסיתי לפתוח את הדלת שוב, אך אחיזתו התחזקה עליי בתגובה. ''אתה טוען שאני שופטת אותך לפני שהספקתי להכיר, אבל בינתיים אתה רק מוכיח לי כמה אני צודקת.''
אדם העביר את מבטו לידו האוחזת בחוזקה בידי, ואז החזיר את עיניו אליי. ''תזהרי נסיכה לבנה, אני לא מתכוון להזיק לך כל עוד לא תהווי איום. זה הבית האחרון שאני עובר ממנו, ואם תסכני לי את זה יש לנו בעיה.''
תחושה מבאסת עברה בי כשהבנתי שהוא מתכנן לנסות להישאר כאן עד סוף השנה. בתוך תוכי קיוויתי שינסה בעצמו לברוח מכאן הרבה לפני שנספיק לסבול ממנו.
אדם לא נתן לי לענות לו. הוא שיחרר את האחיזה המכאיבה בידי ועלה למעלה לחדר החדש שלו.
לקחו לי שלוש שניות לנשום ואז להיכנס לאמבטיה. מעולם לא חשתי שאני זקוקה לאמבטיה כמו עכשיו.

~•~•~•~•~•~°~•~•~•~•~•~

''זואי.''
שמעתי את קולה של אימי בין ערות לשינה.
''זואי קומי. חשוב שתצאו היום בזמן לבית ספר.''
התעוררתי בבת אחת בבהלה והקפצתי את אמא שלי, שנבהלה מהקפיצה הפתאומית.
''שיט!" קראתי בתסכול. אפילו לא שמתי לב שנרדמתי במיטה.
העבודה בהיסטוריה... לעזאזל! העבודה בהיסטוריה!
אתמול מרוב עייפות לא שמתי לב שאיך שהנחתי את הראש קצת במיטה פשוט נרדמתי. הנחתי שיעירו אותי לארוחת ערב...
''למה לא הערתם אותי אתמול לארוחת ערב?!" החזרתי את ראשי לכרית כשידיי מחזיקות בראשי בחוסר אונים. מה אני עושה לכל הרוחות?!
''היית ישנה ולא רצינו להפריע לך.''
''אתם תמיד מעירים אותי...'' החלטתי לעזוב את זה למרות שזה עצבן אותי לגמרי, הבנתי שהם לא העירו אותי כי לא רצו בטח שאתווכח עם אדם כמו שהיה בארוחת הצהריים.
''זואי מה העניין?"
''לא עשיתי את העבודה בהיסטוריה, אני לא יכולה ללכת היום.'' חצאי האמת שלי נשמעו די אמינים למרבה המזל.
''זואי את לא יכולה לא ללכת לבית ספר רק כי לא עשית בזמן עבודה בהיסטוריה. תלכי ותבקשי הארכה.''
''היא לרוב לא נותנת הארכות.''
הבעיה היא לא המורה. הבעיה היא מרכוס.
ואם מרכוס לא יקבל את העבודה הארורה- אני בבעיה.
אם אשאר בבית יהיה לי מספיק זמן לעשות אותה עד מחר, אגיד למרכוס שהייתי חולה ואבקש ממנו שיגיד למורה שהוא שכח פשוט את העבודה בבית ויביא מחר.
הוא אומנם לא יאהב את זה, אבל זה לגמרי עדיף מאשר לבוא היום ולהתמודד עם זה בלי שיש לי עבודה לתת לו.
''זואי, זה היום הראשון של אדם בכיתה שלך, אין אופציה כזאת שאת לא הולכת ל...''
''מה הקשר אדם?! הוא ילד גדול הוא לא צריך אותי!"
''זואי זה לא נתון לוויכוח,'' אמא שלי באמת נראתה מאוד החלטית. ''את רוצה שאני או אבא נדבר עם המורה? היא תבין בהתחשב כל המצ...''
''ממש לא,'' קטעתי אותה. אם הם ידברו עם המורה הכל יסתבך כי המורה תגיד להם שכבר הגשתי את העבודה. לעזאזל כל חלק בי התבאס שהגשתי כבר את העבודה שלי ושכחתי משל מרכוס.
''אז תלכי היום, ואם המורה תעשה בעיות אבקש מאבא לדבר איתה, אני לא מאמינה שיפריע לה יום איחור בהגשה.''
הבנתי שאין לי ברירה. אני לא יכולה לשכנע את ההורים שלי להישאר בבית כשאין לי תירוץ הגיוני.
התארגנתי הכי לאט שיכולתי (מה שעלה להורים שלי על העצבים), קיוויתי שזה יגרום להם להתייאש מזה שאבוא.
זה לא עבד.
שמעתי שוב את הצפירות של אבא שלי שקוראות לי לבוא, וכשהגעתי לרכב ראיתי כבר את לוק במושב ליד אבא ואדם במושב האחורי לידי.
ניסיתי להתעלם ממנו ולא לחשוב על כל מה שהיה אתמול. הייתי מספיק ממורמרת בגלל העבודה הארורה.
אחרי נסיעה ארוכה בה אבא שלי נזף בי על זה שלוקח לי כל כך הרבה זמן להתארגן אחרי שישנתי כל כך הרבה שעות, בסוף הגענו לשער התיכון ושיחקתי את עצמי מסדרת משהו בתיק כדי שלוק, אבא ואדם ימשיכו בלעדיי לכיוון המבנה. בזמן הזה התלבטתי מה אני עושה עכשיו.

מה זואי תעשה?-

1- תברח מהבית ספר ותבריז מאותו יום.

2- תיכנס ותדבר עם מרכוס, תגיד לו שיבקש מהמורה שיגיש מחר את העבודה.

3- תנסה למצוא עבודה מהאינטרנט ובסוף יתפסו את מרכוס על העתקה מהאינטרנט כי יחשבו שהוא עשה את העבודה.