'אדם'- כל קורא הוא הסופר

פרק 3- חיוך בשורות



ניסיתי לחשב את כל היתרונות והחסרונות בכל אופציה, ובסוף החלטתי שאשאר בכיתה ואעשה את העבודה על חשבון שעות השינה.
תכננתי שאם אנצל היטב את הזמן מהרגע בו אני מגיעה הביתה, ככה כמה שעות ברצף עד הלילה אני בטוח אספיק, מקסימום אהיה ערה עד ארבע לפנות בוקר.
זה שווה את זה מאשר לריב שוב עם אבא.
''את באה לשיעור ספורט?" אמילי העירה אותי ממחשבותיי, ולרגע כשנזכרתי שיש שיעור ספורט שקלתי אולי לחשב מחדש את ההחלטה שלי, אבל בדיוק אז ליאם נכנס לכיתה וקרא בהתרגשות מוגזמת-
''המורה חולה!"
כל הכיתה הריעה, אבל את השמחה השביתה המורה המחליפה כשהגיעה ונתנה לנו עבודה שחייבים להגיש בסיום השיעור, אחרת ייחשב חיסור.
העברתי את היום בניסיונות לא מוצלחים לעשות את העבודה של מרכוס בהיסטוריה תוך כדי הלימודים, אבל כשסוף סוף הגיע הצלצול של סיום היום, ההספק שלי היה בסך הכל לחשוב על נושא ולכתוב רק חלק קטן מההקדמה.
אבא שלי שלח לי הודעה שהוא יוצא בארבע היום, לכן אחכה לו רבע שעה והוא יקפיץ אותי ואת לוק הביתה.
הלכתי לשבת בדשא שמחוץ למבנה בית הספר, תלשתי קצוות ירוקות בזמן בו הבטתי על השלט הגדול בכניסה.
'תיכון ממריאים.'
כן בטח.
בעיניי, התיכון הזה הוא התיכון הכי לא מודע לעצמו. אפילו השם שלו הוא ניגוד מוחלט למה שהוא באמת.
אני נזכרת בתוכנית המקורית שלי היום לנסוע לים לצלם קצת ולנוח בחוף, מה שאני עושה בדרך כלל בכל הערבים הפנויים שלי. תהיתי לעצמי אם מחר יישאר לי מספיק זמן לזה במקום היום, עד מחר יכולות להיות לי עבודות נוספות.
כשלא נשאר עוד יותר מידי דשא סביבי לתלוש, עברתי לשחק בשיערי האדמוני.
את צבע השיער ירשתי מסבתא שלי, רק ששלה היה מתולתל מאוד ושלי גלי יותר, כמו של אמא. תמיד לוק בילדותו היה חושב שאולי אני מאומצת בגלל שבמשפחה המצומצמת רק לי היה שיער בצבע כזה.
כשהייתי ילדה אהבתי אותו מאוד, הוא גרם לי להרגיש מיוחדת כמו נסיכה שאמא שלי קנתה לי במיוחד ספר שלה, אבל ככל שהתבגרתי התחלתי לשנוא אותו.
אותו, את הנמשים... כל דבר שהיה סיבה לצחוק עליו. חוץ מהעיניים. אותן תמיד אהבתי למרות שהיו צוחקים עליהם כשהייתי יותר קטנה שהן כמו עיניים של חתול.
אחרי עשרים דקות אני מזהה את אבא שלי יוצא ממבנה התיכון כשלידו צועד לוק ומספר לו משהו.
קמתי מהדשא, ניערתי את המכנסיים מאדמה וחצץ והתחלתי להתקדם אליהם.
''איך זה קרה אבל כל כך מהר?" אני שומעת את לוק שואל את אבא, ואבא שלי מביט בי ומחייך אליי.
אוי וואי. זה חיוך הבשורות של אבא.
''מה קרה?" שאלתי בסקרנות תוך כדי שהתקדמנו לרכב של אבא.
''אני יודע שרק היום דיברנו על זה, גם אני וגם אמא לא חשבנו שזה כזה מהר...'' אבא שלי פתח וכבר התחלתי להבין במה מדובר. ''יש נער שמגיע אלינו, מחפשים לו הרבה מאוד זמן מקום וביקשו מאיתנו שנתן לו מקום אצלנו בבית לשנה אחת.''
''כבר?!" הייתי בהלם. הבנתי שזה יקרה מהר, אבל לא עד כדי כך.
''כן, כמו שאמרנו לכם בבוקר, יש מחסור אדיר במשפחות אומנה באזור, הם העדיפו לתת לנו בהתחלה מישהו לתקופה קצרה של שנה ובהמשך אולי ילד או ילדה לתקופה ארוכה יותר. שנרגיש אם מתאים לנו.''
נכנסנו לרכב ובנסיעה הקצרה אבא סיפר על השיחה עם העובדת הסוציאלית ולוק סיפר לאבא על העבודה המעשית שלו בהיסטוריה.
אבא שלי מורה להיסטוריה, לכן תמיד מבקש מאיתנו שנספר לו מה אנחנו עושים בהיסטוריה, ככה זה נותן לו ל רעיונות לדרכים ללמד את הכיתות שלו.
הם דיברו ביניהם במושבים הקדמיים ואני הנחתי את ראשי על החלון במושב מאחורי לוק, מחבקת את התיק האפור שלי.
''זואי שמעת?" אבא שלי שאל, והתנערתי מהמחשבות על העבודה שאני צריכה לעשות היום.
''מה?"
''הוא כרגע פעם ראשונה אצלנו בבית, תהיו נחמדים אליו, בסדר?"
''טוב.'' מלמלתי באישור.
אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי, למה מלכתחילה הסקתי מסקנה שכשאבא שלי אומר נער הוא מתכוון לנער בן שלוש עשרה לכל היותר.
דמיינתי נער שברירי עם משקפיים ושיער מקורזל, עם עיניים שטניות וידיים רועדות בהיפראקטיביות.
אבל כשהגענו הביתה ופתחנו את הדלת, ראיתי נער בגילי, בן שמונה עשרה בערך, כהה עור, שיער שחור קצוץ, גבוה, טיפה שרירי ועיניים שחורות שמשום מה אותי ממבט ראשון מפחידות.
הוא עמד ליד הספה, אמא שלי והעובדת הסוציאלית דיברו איתו ואז הפנו את ראשיהן לעברנו כשנכנסו.
אמא שלי חייכה אלינו כשאור זורח בעיניה. ''לוק וזואי תכירו, זה אדם.''

איך זואי תגיב לאדם?

1- תהיה נחמדה אליו.

2- תהיה קרה אליו.