'אדם'- כל קורא הוא הסופר

פרק 4- גורם מפריע

דמיינתי נער שברירי עם משקפיים ושיער מקורזל, עם עיניים שטניות וידיים רועדות בהיפראקטיביות.
א

בל כשהגענו הביתה ופתחנו את הדלת, ראיתי נער בגילי, בן שמונה עשרה בערך, כהה עור, שיער שחור קצוץ, גבוה, טיפה שרירי ועיניים שחורות שמשום מה אותי ממבט ראשון מפחידות.
הוא עמד ליד הספה, אמא שלי והעובדת הסוציאלית דיברו איתו ואז הפנו את ראשיהן לעברנו כשנכנסו.
אמא שלי חייכה אלינו כשאור זורח בעיניה. ''לוק וזואי תכירו, זה אדם.''
אדם לא חייך או אפילו הגיב בדרך כלשהי, חוץ מלבחון אותי ואת לוק במבט מעט מתנשא.
בחנתי את חוטי האוזניות שלו שהיו סביב עורפו, כל הבגדים שלו, התיק, הנעליים, השעון שנראה שעלה לא יותר מחמש דולר, הכל בצבע שחור.
התאמצתי שלא לעלות לחדרי כשדבריו של אבא הדהדו בראשי- 'תהיו נחמדים אליו.'
''היי אדם! מה שלומך?'' לוק, כמובן, הראשון לפנות אל אדם בלבביות שלו, הוא התקרב אליו בחיוך והושיט לו את ידו, אדם לחץ אותה בחוסר חיבה מופגן. נראה היה שעשה זאת רק משום שהעובדת הסוציאלית עמדה לידו.
הרגיז אותי שאדם לא התייחס ללוק, שבא אליו בצורה הכי חברותית שלו. הוא אפילו לא חייך אליו. רק החזיר את ידו מהלחיצה עם לוק ברגע שיכל.
'תהיו נחמדים אליו.'
אדם הביט בי כדי לראות איך אני הולכת להגיב,
הכרחתי את עצמי לזייף חיוך קטן, וניסיתי לעשות את הפרצוף הכי נחמד שיכולתי להעלות על פניי.
''היי אדם, נעים להכיר אותך.''
שקר מוחלט.
''אדם אתה רוצה לומר משהו?" העובדת הסוציאלית ניסתה לדחוק בו, אחרי שלא אמר דבר.
''אין לי מה לומר,'' קולו הנמוך של אדם הפתיע אותי. כאילו משום מה לא ציפיתי שהוא מסוגל כבר לדבר.
אני מבינה שאדם כאן הרבה זמן, אם אבא שלי לא ניגש אליו, זה אומר שהם כבר אמרו שלום אחד לשני מתישהו.
אמא שלי כחכחה מעט בגרונה וניסתה להעביר נושא. ''בואו נשב לאכול צהריים, הכנתי מרק מעולה.''
כולם התיישבו לאכול, העובדת הסוציאלית וההורים שלי היו היחידים שניהלו שיחה, אפשר לומר אפילו קצת בכוח.
הבטתי מהצד בלוק שישב משמאלי, נראה שהוא לא כל כך ידע איך להגיב לאדם אחרי שייבש אותו בצורה כזאת. בדרך כלל לא הכי היה אכפת לי מלוק, אבל עכשיו פתאום כל האינסטינקטים שלי גרמו לי להרגיש צורך לתת לו הרגשה טובה.
הנחתי את ידי על כתפו בעדינות והגנבתי לעברו חיוך קטן מעודד בזמן שהכניס כף של מרק לפה.
היה קשה לפספס את ההלם בעיניו מהמחווה שלי. אני בעצמי לא זוכרת מתי חייכתי ככה לאחרונה.
ניסיתי להבין על מה ההורים שלי מדברים עם העובדת הסוציאלית אבל רק קלטתי שהנושאים הם חינוך ובתי ספר, שאלה את אבא שלי על התיכון. פתאום קלטתי שזה אומר שאדם יהיה איתי בכיתה.
אנחנו הכיתה הכי קטנה, שאר הכיתות מפוצצות, ואדם בהחלט נראה הסגנון של התלמידים ששמים בכיתה שלי.
''ואיך הכיתה שלך, זואי?" העובדת הסוציאלית, שרק עכשיו הבנתי שאני בכלל לא יודעת מה שמה, שאלה אותי בקול מתוק עד כדי להקיא.
''נפלא.'' הציניות נטפה ממני עד שהייתי בספק אם בכלל אפשר לא להבחין בה.
''זואי.'' אבא שלי העיר לי. הוא שונא ציניות.
''אדם ישתלב בה מצוין,'' הוספתי, בקול מעט יותר רציני. ראשו של אדם הורם בבת אחת להביט בי.
לא יודעת למה המבט הבוחן שלו הלחיץ אותי.
''איזה יופי לשמוע,'' העובדת הסוציאלית לא הבחינה בציניות. ''אני שמחה שהוא מגיע לכיתה איתך, תוכלי לעזור לו להשתלב.''
התאפקתי לא לגחך בקול. אני בעצמי לא משתלבת. אז לעזור לאדם להשתלב? חה.
למרות שלפי איך שאדם נראה, הוא לא יזדקק לעזרה שאני לא יכולה לתת לו. הוא נראה עשוי מהחומר שלו זקוק לעזרה.
השיחה המשיכה בלעדיי ומידי פעם העפתי מבט באדם כשהרגשתי אותו מסתכל עליי. הוא היה שקט וחוץ מכמה מילים בודדות לא שמעתי אותו מדבר בכלל.
כשסיימתי את המרק ניסיתי ללכת אבל המבט של אמא שלי הזהיר אותי ולכן נשארתי במקומי. העובדת הסוציאלית באיזשהו שלב כבר הלכה ונשארנו רק המשפחה שלי ואדם.
מוזר להבין שהוא עכשיו הולך לגור כאן.
''אז, אדם... מה אתה אוהב לעשות?" אמא שלי שאלה אותו. הם לא ממש יכלו לשאול אותו שאלות על המשפחה שלו או על מאיפה בא, אז זה היה נראה כאילו חיפשו בכוח למצוא נושא שיחה שלא יהיה מביך לגעת בו.
''מוזיקה.'' אדם מלמל, לא הפתיע אף אחד במיוחד כשיש עליו אוזניות.
''או! גם לוק ממש אוהב ל...''
''אמא!" לוק קטע אותה. ניסה למנוע ממנה להמשיך.
אבא החליף נושא, ''אתה אוהב את הים? יש מכאן בערך ארבעים דקות הליכה חוף ים ממש נחמד.''
''לא ממש.''
''עזבו אותו, הוא רק עכשיו הגיע תנו לו לנשום,'' מלמלתי בעייפות. התכוונתי הרבה יותר בשביל עצמי מאשר בשבילו, אבל הם לא היו צריכים לדעת את זה.
אדם גיחך ואני מיהרתי להביט בו ברוגז. שלא יחיה בסרט שזה היה עבורו בכלל. ''משהו מצחיק אותך?"
''זואי!" אמא הזהירה אותי. אדם רק חייך לעצמו חיוך מזלזל. איך ששנאתי את ההתנשאות הזאת שלו. הוא נע בין אדישות ושקט מלחיץ לבין התנשאות וזלזול מעצבנים.
''ביננו, כולם פה מנסים לדרוך על ביצים, או שתשאלו אותו את השאלות האמיתיות או שפשוט תמשי...''
''מישהו עוצר בעדך מלשאול?" המשפט הכי ארוך של אדם קטע את דבריי. אתגר בעיניו, אבל יכולתי בקלות רבה לזהות את האיום בעיניו.
זה היה נראה כאילו הוא בוחן סכנה.
''אני מוכנה להתערב שעברת לפחות שני בתים שונים לפני שהעבירו אותך לפה.''
''זואי זה מספיק!" אמא הזדעזעה מהבוטות שלי.
חיוך עלה על פניו של אדם, חיוך לא נעים בכלל. ''ארבע,'' תיקן אותי.
אני לא אשקר ואגיד שזה לא הפתיע אותי.
''אני חושבת שאני יכולה להבין למה.''
''זואי את יכולה ללכת לחדר,'' אבא רמז לי, רמז עבה מאוד.
''מצוין.'' הערתי תוך כדי שקמתי בהפגנתיות ועליתי לחדר שלי שבקומה למעלה. הייתי כל כך מותשת מהיום הזה שכבר לא היה לי אכפת לשכב על המיטה ולהירדם עם הבגדים מלאי הזיעה עליי. אפילו שזה הג'ינס הכי לא נוח שלי.
ההורים שלי עם גישות החינוך המוזרות שלהם. מאמינים בלאט לאט, בלתת לבן אדם את הזמן להיפתח מעצמו ו... מלא חארטות. במקום להבין שמדובר פה בנער שעבר מלא בתי אומנה כי כנראה יש לו בעיה רצינית. הוא לא סתם עבר. הוא בטוח עשה למשפחות האלה את המוות בדרך כלשהי עד שהתייאשו והעבירו אותו הלאה.
ככה עבדו עליהם. כי הם כאלה תמימים. מלאים בפנטזיות מהסרטים האלה שהמורים מצילים נערים בסיכון, עד שהם מביאים את זה הביתה.
שנאתי להבין שזה יתפוצץ להם בפרצוף. שנאתי את זה כי אומנם לפחות זה יגרום להם להבין שזאת הייתה טעות. אבל במה אני ולוק אשמים?
לוק מעולם לא היה שקט בארוחה משפחתית, בטח לא אחת שלקחה כזה הרבה זמן כמו עכשיו.
הרגיז אותי שפתאום אכפת לי מלוק.
שמעתי מהקומה למטה איפה שהסלון שלוק אמר לאבא ואמא שהוא הולך לחבר, הדלת נסגרה בטריקה ואני ניסיתי לסדר את המחשבות בנוגע למה אני עושה לכל הרוחות עם החיים שלי עכשיו.
זאת בסך הכל שנה. אפילו פחות בעצם. אולי זה לא יהיה עד כדי כך נורא, ובטוח הוא יעזוב ברגע שלא יוכרח חוקית להישאר כאן, אולי אפילו קודם לכן.
התחלתי להרגיש שחם לי מידי, לכן לקחתי את המגבת שלי והפיג׳מה מהארון, במחשבה שמקלחת תעשה לי טוב, ויצאתי מהחדר כדי להגיע לחדר האמבטיה.
''אז מה את מבינה בדיוק?" קולו של אדם מאחורי הקפיץ אותי והחזקתי את עצמי לא לקרוא בבהלה.
הסתובבתי לאחור וראיתי את אדם יושב בנינוחות על המדרגות כשמרפקיו נשענים על ברכיו.
''מה?"
''אמרת שאת יכולה להבין למה עברתי ארבע בתים, אני מחכה לשמוע למה.'' הניצוץ המסוכן בעיניו הפעיל את כל האזעקות בראשי. היה משהו מאיים בקולו ובעיניו. משהו שמנסה לרמוז לי שלא כדאי להתעסק איתו.
לא הייתי צריכה להיות חכמה גדולה כדי להבין שהוא מנסה לדאוג שלא אהיה גורם מפריע. הוא דואג להשתיק ולהפחיד אותי.

מה זואי תעשה-

1- תריב איתו.

2- תתחמק למקלחת ותימנע מלדבר איתו.

3- לילי בדיוק תעלה למעלה ותקטע את השיחה ביניהם.