הספר השני בסידרה עבר שכתוב אם זה מעניין משהו...
דם אדום מכסה הכל. את הריצפה, את התיקרה. את הידיים שלי. אני האנשים שאני אוהבת. אדם ואית'ן על הריצפה בוהים בי עם עיניים פקוחות.
קוטסקי ליד הרגליים שלי מדמם. רייה, ליה, מיארה, מינה, אגירו, דאנקי, אוארקה, מומו, שוטו, איזוקו, אידה, גירו, טורה, אסוי. כולם מתים
מר האיזאווה, מידנייט, מיק, אול מיט.
נישארתי לבד.
ואני פשוט עומדת ולא זזה. אני לא מנסה אפילו לעזור להם. לא שמשהו מבקש. אף אחד לא יכול.
***
פתחתי את העיניים שלי בפאניקה. אני עדיין בחדר של קוטסקי והוא ישן לידי. קירבתי את היד שלי לאף שלו, רק כדיי לוודא שהוא נושם. הנשימות שלו היו רגועות והוא לא התעורר.
קמתי בשקט מהמיטה והחלפתי לבגדים שלי. אני צריכה לצאת לנשום אוויר.
כשירדתי למטה במדרגות ראיתי את ההורים שלו במטבח. אמא שלו שתתה קפה ואבא שלו קרא עיתון לידה.
התחלתי לעלות במדרגות לחדר בשקט אבל זה לא עזר "קוטסקי? אתה יכול להגיד בוקר טוב אתה יודע" שמעתי את אמא שלו אומרת.
עצרתי והתחלתי לרדת שוב במדרגות. "הי" אמרתי וחייכתי חיוך קטן. "קאי! בוקר טוב. לא ידעתי שאת פה." מיצוקי אמרה לי בחיוך. "בואי שבי" היא אמרה לי וסימנה לי לשבת לידה
לא ממש יכולתי להגיד לה שאני צריכה לנשום בחוץ כי היה לי הרגע היה לי סיוט אז התיישבתי לידה
אני זוכרת שקוטסקי אמר לי שקוראים לאבא שלי מסארו. "את בסדר? את קצת חיוורת" מיצוקי שאלה אותה בדאגה "אני בסדר" עניתי וחייכתי חיוך מזוייף
אני יכולה לראות שלא נעים להם לשאול מה קרה באמת אבל הערכתי את זה שהם לא שואלים ויודעים לשמור על מרחק. לבינתיים.
"התכוונת ללכת לאנשהו?" מאסרו שאל והניח את העיתון שלו. "הביתה. אני צריכה להתארגן לטיסה" שיקרתי. הטיסה מחר בלילה.
YOU ARE READING
My Angel- לא תשברו אותי
Fanfictionספר רביעי. (ספר ראשון- 70% מלאכית 30% שדה-My Angel ספר שני- גיבורה קטנה של(נו)י -My Angel. ספר שלישי- My Angel- השמיניה והזאתי) הסיפור קופץ שנתיים מסוף הספר הקודם, כלומר לסוף כיתה יב של קאי. בשבועיים האחרונים ללימודים, כמובן כמו בכל שנה, בסוף הלימ...
