סיימנו בית ספר בשתיים וחצי
היה מתיש
יצאנו מהבית ספר כל החבורה וזה
הייתי דיי בצד ולא הכי דיברתי
הדבר שהכי באלי עכשיו זה לישון
אמרתי ביי לעדי ויובל הם הלכו עם עידו
ונכנסתי עם אחים שלי לאוטו
הם דיברו בניהם וזה
אספנו את בר מהחטיבה
שמתי את הראש על הכתף של בר
הוא ישב לידי
"טלטול מה קרה"
"מה יכול לקרות"
"את לא מדברת"
"כן" רועי בר ואור אמרו ביחד
"בחיים שלכם לא ראיתם בנאדם עייף? אני גמורה"
"איך היה לך היום?" אור שאל
"משעמם ואני עייפה"
"נגיע כנסי לישון" רועי אמר
"ממש גאון לא יכולתי לחשוב על זה לבד שזה הדבר היחיד שבא לי לעשות עכשיו" גיחכתי
"ראית מה זה ממש אלברט אינשטיין" צחק
"כןן אולי תתן לנו כץקצת מהחוכמה שלך שלא יחסר לנו"
"אממ נחשוב עליכם"
"תחשוב תחשוב אנחנו צריכים את זה יותר ממך אתה יכול להיות מטומטם אבל תמיד תשאר חתיך" קרצתי לו
"אווו ממתי הקטנה שלי מחמיאה לאנשים?"
"מתמיד אח שלי החתיך מתמיד"
צחקנו
..
ואז מתברר שנרדמתי כי רועי אמר "הגענו"
כולם ירדו מהאוטו
"נווו טללל" אור אמר
"תהיה בשקט ותבוא לעזור לאחותך העייפה בזה שתהיה נחמד ותקח אותה לחדר"
"אני לא יודע למה אני מסכים שתסנג'רי אותי אבל בסדר"
"זה כי אתה חמודדד לא כמו הזבלים האלה שפה שמסתכלים עלי כמו גולם"
"וחתיך" הוא קרץ לי וצחק
"מה שנכון נכוןן" צחקתי גם
"יאללה תעלי"
הוא עשה לי שק קמח לחדר
הוא הוריד אותי על המיטה
נשכבתי וחיבקתי אותו
"תודה אורצ'וק"
"תמיד יפה שלי" חיזק את החיבוק ונשק לראשי
"אתה יכול לכבות את האור אני רוצה לישון"
"בטח"
הוא כיבה את האור ויצא
התכנסתי והרגשתי שאני נרדמת
הרגשתי שמישהו נכנס למיטה לידי
פתחתי עיניים וראיתי את נועם
"אני רוצה לישון נמו אין לי כח לדבר על כלום"
"הכל טוב חיים שלי לכי לישון נדבר אחרי זה"
אמר וחיבק אותי
חיבקתי אותו חזרה ונרדמתי בתוך חיבוקו
...
התעוררתי באותה תנוחה שהייתי שנרדמתי- מחובקת עם נועם שגם הוא ישן
וואי ישנתי כל כך טובב
נשבעת שהאחים שלי נוחים יותר מכרית
ואני יכולה להשאר ככה שעות
בדקתי בטלפון מה השעה וראיתי שעכשיו חמש זה אומר שישנו שעתיים וחצי
הייתי צריכה את השינה הזאת
נועם התעורר
"וואי ישנתי כל כך טוב" אמר
ואני הסכמתי איתו
אני ישנה הכי טוב שאני עם אחד מהאחים שלי כי כמו שאמרתי הכי כיף לישון איתם אבל הכי הרבה זה עם נועם אני מרגישה לידו רגועה ומוגנת
"איך ישנת" שאל אותי
"וואי מעולה הייתי צריכה את זה"
נשארנו מחובקים במיטה
"חיים שלי אני רוצה שתדעי שאני דואג לך ורוצה שיהיה לך טוב ואת הכי חשובה לי בעולם" נועם אמר
"זה לפני הכל"
"כנל לגביך" עניתי לו
"עכשיו..
למה את לא רצית לאכול? אני יודע ששיקרת לי טלטול אני מכיר אותך יותר ממה שאת חושבת וראיתי שזה היה שקר
אני רוצה לדעת מה קרה"
חיפשתי שקר שאני יוכל להגיד לו..
"אני לא הייתי רעבה כל כך לא היה לי תאבון
אזז.."
"יש עוד משהו אני רואה את זה
מה את לא מספרת לי?"
"כלום"
"את יודעת שאת יכולה לספר לי הכל נכון?"
"כן אבל אין מה לספר"
הוא הסתכל עליי במבט שאומר 'נו באמת?'
ראו שהוא לא האמין לי
מה עד כדי כך אני לא יודעת לשקר?
נו באמת אני חייבת לעבוד על השקרים
אני לא רוצה שהם יגלו
שאף אחד יגלה
אני לא רוצה להקשות עליהם
גם ככה קשה להם
ואיתי עוד יותר.
"טל"
"טל"
"טלטול"
"הא מה?"
"שוב שקעת במחשבות..
ולא ענית לי על השאלה"
"נו באמא שלך תעזוב אותי כבר
אין לי מה להגיד"
אוי..שיט
"שיט.. אנ..אני מ..מצ..טער..ת
מלמלתי שדמעות יורדות מעיניי
ופלאשבקים עולים לי
*פלאשבק*
"...חחח תראו אותה"
"לוזרית"
"היא מנצלת את זה שאמא שלה מתה"
"חושבת שירחמו עליה"
"הלוואי שגם היא תמות כמו אמא שלה"
"כן ומאותו דבר - מכאב שאנחנו נגרום לה ומהמחלה"
רציתי לצרוח עליהם
'אתם לא תדברו על אמא שלי!'
'אין לכם את הזכות הזאת'
'לא לדבר עליה ולא על המחלה שלה'
'אתם לא מכירים אותה בכלל'
'ואתם עדיין פוגעים בי'
'במקומות שהכי כואב אתם פוגעים'
..
אבל הדבר היחיד שיכולתי לעשות אחרי מה שאמרו היה לצאת מהכיתה ולברוח מהבית ספר לים
שם אף אחד לא ירד עליי
אף אחד לא ידבר על אמא
אף אחד לא יכאיב לי
ואני אוכל לשחרר את הכאב שלי
בלי להראות שכואב לי
בלי שאף אחד ידע על הכאב הזה
...
*סוף פלאשבק*
*פלאשבק*
"רון ב..בב..קש..ה ל..ל..א" מלמלתי שאני רועדת בבכי
"תסתמי!"
"אין לך את הזכות לבקש שאני יפסיק"
"שמנה קטנה"
"אף אחד לא אוהב אותך"
"לא אחים שלך"
"ולא אמא שלך"
"בגללך היא הלכה"
"היא לא יכלה לסבול אותך"
"את אכזבת אותה"
"את אכזבת את כולם"
"ובמיוחד אותי ולכן את תשלמי על זה
כמה שאכזבת אותי אז את תקבלי כאב כפול שלוש.. ואולי יותר"
לא אמרתי לו כלום
לא יכולתי
היה לי כואב מידי
כל הגוף שלי כאב ממה שעשה לי קודם
דמעות כאב ובושה ירדו מעיניי
אף אחד לא יודע ולא ידע על זה
אם אספר הוא יעשה את זה יותר גרוע
ואז שוב ושוב ושוב-עד שאני יתעלף ואולי יותר
הפעם הוא הוסיף שוט כתוספת כאב
אני לא ישכח את המכות האלה שבועות
וגם את כבודי שנפגע אני לא אוכל לשכוח
והכי גרוע
זה מגיע לי
נכון?
...
*סוף פלאשבק*
ראשי הסתחרר מהזיכרונות הכואבים שעלו לי
הרגשתי שוב את ידיו על גופי
מכאיבות
חודרות
רומסות את כבודי
הוא בדרך אחת
והשאר בדרך אחרת
אין מי שיודע
מי שיגן עליי
נשימתי נעצרה
ניסיתי להמשיך לנשום
לא הלך
רק חירחרתי בנסיון להכניס אוויר נקי לגופי
"טלטול"
"תסתכלי עליי"
"תנשמי ביחד איתי" נועם אמר והדגים לי
אני מנסה ..לא מצליחה
"תנסי"
"שוב"
אבל פה גופי הפסיק להקשיב לי וסירב להכניס את האוויר פנימה
ראיתי שחור
שניה לפני שהתעלפתי הבנתי
ההתקפים והסיוטים
חזרו
וכך גם כל הכאב שלי
והכי הרבה
תחושת האשמה
שהכל קורה וקרה בגללי-
שאף פעם לא הפסיקה
...
מה אומרים על הפרק?
אשמח שתצביעו ותגיבו
אם היה מעניין ומה יש לספר..
תהנו❤️
YOU ARE READING
mi amor🤍
Teen Fictionטל נערה בת 16.5, יש לה אחים מגוננים מאוד וחברות טובות, מתמודדת עם קשיי העבר ומנסה להתגבר עליהם ובדרך למצוא מישהו שבאמת יאהב אותה...
