אהבה מסוכנת

1 - מריה/תומאס

רגע לפני שאתם קוראים כמה דברים חדשים.
קוראים את הספר הראשון שלי?
ספר זה הוא חלק מסדרת הבת ומומלץ לקרוא את דואט כובשים את אמריקה רגע לפני שאתם קוראים את הספר הזה.
אוהבת שרי.

◇

שנה חדשה התחילה.
כיתה י. עוד שלוש שנים ואני מחוץ לתחום הלימודים.
ראשי מושפל שחבורת בנים ובנות נמצאים ליד הלוקרים.
"מריה מגעיליה! תסתכלי לפה!" אחד מהבנים צעק לי. לא הסתכלתי, לא רציתי להרים את ראשי שמושפל יותר מדי שנים.
המשכתי ללכת במסדרון מבלי לשים לב אליהם.
הטלפון שלי צלצל והשיחה מאבא נכנסת.
"היי, קטנטונת. בהצלחה בכיתה י." איחל.
כל שנה הוא מאחל ואני תמיד יודעת את הכוונה.
זה אף פעם לא בהצלחה בלימודים, אלה במצב החברתי יותר.
"תודה." קולי היה מאויש כבר.
אני רק רוצה שתהיה לי שנה טובה.
"תפסיקי לחשוש. אם תצטרכי משהו תתקשרי אליי," אמר. חששתי מהשנה.
הפחד גובר בכל שנה חדשה וזה מלחיץ אותי.
אני מנתקת מרוב לחץ, ועוצרת את הדמעות.
אני נכנסת לתוך הכיתה, ומתיישבת במושב האחורי.
כולי נכנסת לחרדה כשכולם נכנסים לתוך הכיתה.
עשרים ושישה תלמידים בתוך הכיתה.
כל המקומות כבר תפוסים והמקום היחיד הוא לידי.
למזלי אין תלמיד/ה חדשים שמצטרפים השנה, אז אני נושפת אוויר ונרגעת.
כשהשיעור מסתיים אני יוצאת כמה שיותר לאט. כשכולם יוצאים אני האחרונה לצאת כדי לא להיתקל באף אחד.
אני הולכת לכיוון הלוקרים ולוקחת מחברת מתמטיקה.
אני חייבת לסיים את השיעורים עד סוף ההפסקה.
אני מתיישבת בספסל בחוץ. מנסה לא למשוך צומת לב.
אני פותחת את המחברת אבל פתאום כולן רצות לכיוון השער.
מה כל המהומה?
אני מסתכלת על השער ורואה שהרבה בנות התנפלו על מישהו. אבל מי זה?
אני משקשקת את ראשי ומבטי פונה למחברת.
עוד בן אדם שינסו להלחיץ אותו ולהחרים אותי. שיפסיקו להגיע לכאן נערים.
אני מציצה למה יש צרחות ואני רואה גבר, שיערו בלונדיני, חלק מקעקועים, לובש ג'ינס שיושב עליו דיי יפה וחולצה לבנה.
ממנו כולן מלהבות? אולי הוא חתיך אבל זה תמיד רק חתיך.
"היי. את מריה?" כשהחזרתי את מבטי למחברת הרמתי את ראשי שוב כדי לראות מי מדבר איתי.
לא הרבה מדברים איתי. זאת אומרת שאף אחד לא מדבר איתי.
אני ילדה עם חרדות חברתיות, אני ילדה גיקית¹.
אני מרימה את מבטי ראיתי את אותו נער שכולן התנפלו עליו.
הוא מפורסם ולא ידעתי? כנראה שכן.
"כן שמי מריה. נעים מאוד. אני דיי המומה כי בדרך כלל אומרים כמה חוקים לילדים החדשים שמגיעים." הוא הסתכל עליי מבולבל וחזרתי לפתור תרגילים.
"חוקים מעניינים לי מאוד. אני רק רציתי שתעשי לי סיור, ככה אמרו לי." הרמתי את ראשי מהר מאוד. אני יודעת מה המנהלת מנסה לעשות.
"תבקש ממשהו אחר. אני לא הבן אדם הנכון להסתובב איתו," אמרתי. פעם אחת מישהי ביקשה ממני משהו ואחרי חודש עברה בית ספר. זה היה דיי טראומתי.
אני אף פעם לא אבין למה אני מוחרמת.
"תקשיבי, לא אמרו לי כלום עלייך בנתיים. את סתם דואגת." אני מסתכלת עליו בחיוך.
"איך רואים שאתה חדש." הוא נשאר מבולבל כמו שהיה בהתחלת השיחה.
"אז אפשר הסבר למה את לא רוצה?" שאל.
"אתה תגלה בהמשך השנה שלך." קמתי מהספסל כשהצלצול נשמע.
"מתי זה השנה?" הוא שואל. אני מסתובבת.
"זה יכול להיות מחר, עוד יומיים, עוד חודש.
זה אפילו יש לקרות ממש עוד כמה דקות.
אם אתה רוצה לראות למה אני אעשה לך סיור, אבל תבקש מהמנהלת לעשות לך סיור עכשיו." הוא הנהן ורץ לכיוון המבנה.
עצמתי את עיניי ונשמתי נשימה עמוקה.

תומאס :

כשהכרתי את מריה, היא לא בדיוק עזרה למה שרצו שהיא תעשה.
רצתי לכיוון חדר המנהלת בשביל לבקש את האישור. בהתחלה חשבתי שהיא צינית אבל הבנתי שזה שיא הרצינות.
לקחתי את האישור מהמנהלת והלכתי למצוא את הכיתה של מריה.
היא עניינה אותי כל כך.
הייתי רוצה לדעת עליה הכל.
ליבי נמשך אלייה כשרצתה לדעת עוד עלייה.
כשמצאתי את הכיתה שנמצאת מריה, נכנסתי לכיתה וכל המבטים הופנו אליי.
"כן?" שאל המורה. "אני מחפש את מריה." כל המבטים מופנים למריה שבסוף הכיתה.
המבט בפניה הראו פחד וחרדה.
היא לקחה את התיק וכולם החלו להתלחשש בניהם.
היא יצאה איתי ביחד מהכיתה והמשכנו בהמשך המסדרון.
"אני לא מבינה למה התעקשת על סיור?" שאלה אותי. הסיור לא באמת עניין אותי.
"אני מתעקש לדעת למה את לא רוצה לעשות לי סיור." היא נעצרה.
"אמרתי לך אתה תגלה מתישהו." היא הייתה עקשנית. אני גם עקשן, אבל אני גם מאוד סקרן.
"תן לי רק לקחת משהו מלוקר." היא פתחה את הלוקר, באמצעות המנעול.
מלא פתקים יצאו מהלוקר. לקחתי כמה פתקים וקראתי אותם.
בפתק הראשון היה רשום 'מריה מגעיליה'.
פתחתי את הפתק השני ובו היה רשום; 'תמותי כבר'.
הזדעזעתי מהפתקים. לא הייתי מוכן לפתוח עוד ולגלות מה יהיה רשום שם.
"למה יש לך כאלה פתקים בלוקר?" שאלתי.
היא בעלה את רוקה, והמשיכה להתעסק בספרים ומחברות.
"הבנתי." כשהבנתי מה באמת קורה פה, זה נתן תחושת מועקה בלב.
יצאנו מהמבנה והיא התחילה בסיור.
כולם הסתכלו עלינו מוזר. כנראה הם לא רגילים שמדברים איתה.
מריה נראת חמודה, חבל שאנשים לא רואים בה את האופי שלה.
אולי אני מכיר אותה כמה דקות אבל יש בה משהו שיכול להגיד הכל.
"מריה מגעיליה עם הילד החדש!" צעק מישהו מהמגרש. היא בעלה את רוקה והמשיכה להגיד איפה כל דבר נמצא.
"מכל הילדים בבית ספר בחרו במריה מגעיליה?! מרחמת על הילד החדש," אחת הבנות צעקה. דמי רתח כל כך.
"אל תתייחס הם סתם מניאקים." הפנתי את מבטי אליה. היא חייכה חיוך מתוק.
"נמשיך." המשכנו לעוד מקומות.
למה הקמפוס הזה ענק.
כשסיימנו אמרתי תודה למריה.
"בבקשה," השיבה. התקרבתי וחיבקתי אותה.
היא קפאה במקומה ולא ידעה מה לעשות.
התרחקתי טיפה והיא הצליחה יותר להרגע.
"מצטער." היא הנהנה ושילבה את ידיה על החזה שלה.
"זה בסדר. זה קורה הרבה פעמים," אמרה.
"את לא מחבקת משפחה?" שאלתי. היא בלעה את רוקה והקישה באצבעותיה.
"אני כן. אני לא רוצה לדבר על זה." היא הופכת אותי לסקרן. אני רוצה לדעת עלייה עוד, עוד ועוד.
מריה ג'ונסון, הילדה השקטה והמוחרמת, שאני רק רוצה לדעת למה.
אני רוצה לדעת עלייה הכל.
ילדים מבית הספר לא באמת רואים את הצד שראיתי היום.
ואני אראה עוד הרבה צדדים טובים, שאחרים לא רואים בה.
מי את מריה ולמה את כל כך מעניינת אותי עד כדי כך?
משגעת אותי, את ראשי.