אהבה מסוכנת

6 - מריה

אני נכנסת לרכב של אבא.
אני שונאת את היום הזה! שונאת!
"למה את לא מגנה על עצמך?" שואל אבא.
אני מסתכלת עליו מופתעת שהוא אומר את זה.
"הם היו בכל מקום! חיכו לי. אני הטרף שלהם. אני הצבי שרק רוצה לדלג לו ככה סתם בטבע והם האריות והליבאות שחושבים שהם איזה משהו. ממש מלכי העולם והג'ונגל. הם טועים!" הוא צוחק. "הם לא אריות ולא לביאות. את הלביאה בסיפור. את שורדת בטבע הזה ואת תמשיכי לשרוד עד ההצלחה שלך." אני מחייכת מדבריו.
"אני גם חושב שיש לך אריה משלך." אני נהיית רצינית. "אריה? מי? אני לביאה חופשייה ששומרת את האהבה שלה לאריה המתאים שיבוא ברגע המתאים," אני אומרת בחיוך.
"הבלונדי הזה חמוד. אבל! וזה אבל גדול. אל תסמכי עליו. אל תסמכי על גברים.חוץ ממני,דילן וכריס." אני מחייכת.
אני מסתכלת על אבא בהערצה, כמו תמיד.
דמות ההשראה שלי לחיים.
אבל ההשראה לזוגיות שלו? ממש לא.
"אני רק חושבת שאוכל להסתדר גם לבדי. ג'ונגל זה עניין הישרדות לא עניין של לסמוך על מישהו." הוא מגחך.
"על משפחה אי אפשר לסמוך?" שהוא אומר את זה בצורה כזאת, זה צובט בליבי.
אני סמכתי על המשפחה שלי שלא אהיה לבד והייתי יותר מדי שנים בלעדיהם. אבל כנראה שהם רצו שאהיה שמחה ונתנו לי את אמילי ולוקה. שהפכו להיות ההורים המאמצים שלי. וזה די מוזר לסביבה. בדרך כלל שאני עם אמילי ולוקה ביחד חושבים שאני חברה שלהם ושהם שומעים 'אמא,אבא' כולם מקבלים שוק. שזה די מוזר ומצחיק.
תמיד יש שאלות '
"את לא דומה להורים שלך."
"את חברה שלהם?"
"את בסדר? לקרוא למשטרה?"
זה אף פעם לא יהיה "אם את הבת שלהם, את מאומצת, לא?" מה קשה לשאול בן אדם אם הוא מאומץ. זה לא עדי כדי כך מעליב.
ילדים קטנים יותר מבינים את עניין האימוץ מאשר מבוגרים.
"אמא ואבא שלי שלכו לי אותכם אז יש לי על מי לסמוך היום." הוא מסתכל עליי ומחייך.
"את חושבת שההורים שלך שלחו אותי ואת אמילי אלייך בגיל שבע? אני חושב שזה גורל." אני צוחקת בקול.
"אתה תמיד חושב שכל דבר זה גורל.זה אומר שהחיים שלך נעשו בגלל גורל? פגשת את אישתך בגלל גורל? אותי, בגלל גורל? הצלחתם להביא ילדים בגלל גורל? אתה בטח צוחק עליי." הוא מסתכל עליי בפרצוף מבולבל.
"כל מה שקרה לי בחיים. את, אמילי, הילדים זה לא גורל. זה משהו אחר. משהו שקשה להסביר."
"מישהו שלח לך את כל אלה.אני יודעת שהיה קשה לאמילי להיכנס להריון בגלל מה שקרה. אבל הינה! מישהו רצה לתת לך ולה ילדים שיכניסו שמחה הביתה וצעקות וריח של קקי לבית, ממקום ילדה מתבגרת שמסתגרת בחדר ותקועה בתוך הקמפוס." הוא עוצר ליד הבית וחונה.
"אני חושב שמישהי מנסה להסביר את החיים הפרטים של מישהו אחר אבל אף פעם לא תסביר את שלה." אני מבולבלת אבל הוא צודק. אנשים שאכיר לעומק אני אדע להסביר את החיים הפרטים שלו ממקום את שלי.
עברתי הרבה בחיים שלי וזה די קשה.
קשה להסביר לכולם שיש לי אבא ואמא בנים עשרים ושלוש ושני אחים, שאפילו לא זורם לנו אותו DNA, אותו גנים, אותו דם.
זה לא קל ולא יהיה קל.
אם יהיה מישהו שארצה לשבת שעות רק בשביל להקשיב אני אדע שהוא יהיה האחד.
הוא יאהב אותי. יגיד שהוא אוהב את הסיפור שלי, את מה שעברתי.
אעריך אותו לכל חיי.
"את מתכוונת לצאת?" שואל. אני מנידה בראשי ויוצאת מהרכב.
לוקחת מפתח מהתיק ופותחת את הדלת.
דילן וכריס בגן ואמא בעבודה.
"אני חוזר לעבודה. אני רק מבקש שתאכלי ותוציאי את דילן וכריס מבית הספר. אוקיי?" אני מהנהנת בהסכם.
אני שמה את התיק בחדר שלי. אני נרגעת שאני בבית האמיתי שלי ולא בחדר שיש בקמפוס.
אני נאנחת שאני רואה את היומן שלי פתוח.
ליד היומן יש פתק וסוכריה.
אני פותחת את הפתק וקוראת.

אני מצטערת מעכשיו, מרי. לא הייתי צריכה לעשות את זה.
אוהבת אמא.

לא! אבל רשום בענק לא לגעת! אני לא מבינה עד כדי כך קשה לקרוא? אוי נו.
אני לא רוצה עכשיו שידברו איתי על מין ובן זוג. אוי ואבוי לי.
אני פותחת את העטיפה של הסוכריה. אולי זה ינחם את מה שאמא עשתה.
נקווה שבארבע אני לא אהיה מוקפת באמא ואבא ובשיחה על זוגיות.
זה מה שחסר לי להיות במיטה או במטבח שכולי בלחץ ומסתכלת על העיניים שלהם.
אני בת שש-עשרה אני רוצה להמשיך לחיות.
אני חייבת להרגע.
אני נכנסת לחדר האמבטיה ולוקחת את הכביסה שלי ומכבסת.
לפחות להעביר את הזמן עם קצת כביסה ושירים של טיילור סוויפט.
אני שמה את הפלייליסט שלי והשיר Getaway car מתחיל להתנגן.
אני קופצת מצד לצד ורוקדת לצלילי השיר.

◇

השעה 14:30 הגיע ואני מחכה לכריס ודילן שיצאו מבית הספר.
מלא ילדים יוצאים בריצה. אפשר להבין אותם.
כל אחד רץ להורה שלו או לאח/ות שלו.
"מריה!" דילן רץ לעברי. אני יורדת על ברכי ומביאה לו חיבוק.
לעומת זאת,כריס העדיף ללכת.
"שלום גם לך, גבר." הוא נהיה רציני שאני ודילן צוחקים.
"אוקיי. מישהו פה עצבני. הבאתי כסף! נוכל לקנות ארטיק!" דילן שמח אבל כריס...הוא לא שמח מהבשורה.
"אמא לא מרשה גלידה אחרי בית ספר, דילן." הוא מצוברח כנראה.
"אבל אני באתי לקחת אותכם. לא אמא. זה אומר שאתם תבחרו איזה ארטיק שרק תרצו." חבורה של בנים עוצרים לידנו.
"כריס! תתחיל להתאמן בכדורגל כבר. אתה נהיה גרוע מיום ליום." הם אומרים לו. אחד מהם מסתכל עליי. הוא...הוא מסמיק? ילד כיתה ב התאהב בי.
"אני מציעה לך לא לדבר ככה. כדורגל זה משחק קבוצתי. ו–"
"אל תתערבי מרי!" כריס צועק.
"אתה אל תצעק עליי! אני אחותך הגדולה אל תצעק עליי. ואתם לכו להורים שלכם!" הם רצים להורים שלהם. אני מסתכלת על אחת מהאימהות, שמסתכלת עלי בחזרה.
"תסלחי לי. את צעקת עכשיו על הילדים האלה?" והסתבכתי בצרות. כל הכבוד מריה.
"לילדים האלה אין זכות להגיד לאח שלי שהוא גרוע. גם אם אלה ילדים בני שבע." היא מסתכלת במבט חודר.
"את בוגרת יותר מהם. גם להם יש רגשות. את לא תצעקי עליהם." האישה הזאת מעלה לי עצבים.
"אני אצעק עליהם בגלל מה שהם אמרו לאחי. ואלחם על כבודו עד יומי האחרון. זה שהילד שלך אומר לאחי שהוא גרוע במשחק קבוצתי ומהנה לא אומר שאני הבעיה. תלמדי את הילד שלך טיפה כבוד לאחרים. הוא לא מלך העולם והוא לא יהיה, לא מסי ולא רונאלדו!" היא פותחת את פיה בהלם והולכת.
"חצופה," אני אומרת.
"עכשיו נלך לקנות גלידה?" דילן שמח אבל כריס לעומתו עדיין לא שמח.
לא רציתי להגיד לו משהו אז התקדמנו למכולת שליד הבית.
"שלום לאחים קופר. מה בשבילכם? אמא עוד פעם שכחה קמח לעוגה? אבא שכח לקנות חלב בסופר?" אלברטו. המוכר של המכולת שליד הבית.
הוא ממש נחמד. לפני עשר שנים הוא עלה לארצות הברית ממקסיקו.
הוא אוהב להכין ללקוחות קבועים טאקו.
זה הדבר הכי טעים בעולם.
"רק גלידה. לכו תבחרו." הם רצים למקפיא הגלידות ומתחילים לבחור.
"הרבה זמן לא היית אצלי במכולת,מריה. הכל בסדר בבית הספר? אבא שלך אמר שיש לך עומס." אני מחייכת. הוא חטטן אבל בקטע נחמד. לא כמו תומאס.
"כן. עמוס מאוד. כיתה י'. לא קל! אבל כן הייתי בבית לפני כמה ימים." הוא מהנהן ונותן לי חתיכת מנגו שקילף.
"תודה." כריס ודילן חוזרים עם הגלידות ורני משלמת.
אנחנו יושבים בפארק כי אסור גלידות לאכול גלידות בבית.
כשאנחנו חוזרים הביתה הם יושבים לעשות שיעורים, כמו שאמא אמרה לי להגיד להם.
אני מתיישבת בחדר שלי, מאזינה לשיר חדש של טיילור סוויפט- The alchemy.
אני מקבלת שיחה ועונה.
"הלו?"