אני נכנסת לבית הספר. כולי רועדת.
אף אחד לא מעז להסתכל עליי. מוזר.
אף אחד לא העיר לי.
אף אחד לא צחק עליי.
משהו פה מוזר מאוד.
"מה לעזאזל," אני שואלת את עצמי בלחש.
אני נכנסת לכיתה, בודקת את הכיסא ו..כלום.
אני מחייכת ושמחה.
אני מתיישבת ומוציאה את הציוד.
אני פותרת כמה תרגילי מתמטיקה שלא סיימתי בבית.
גברת מיילסון נכנסת לכיתה ומתחילה ללמד.
הגיעה ההפסקה. משהו מוזר הולך פה.
אני מגיעה ללוקר שלי. ריק.
מה לעז– פתק? אני פותחת את הפתק וקוראת.
מקווה שאת נהנת מהשקט.
לא היה רשום שם או משהו.
מי זה? מוזר.
אני שמה את הפתק בלוקר ויוצאת מהמבנה.
כלום.
"היי מריה," תומאס הפתיע אותי. "היי," אני אומרת וממשיכה לספסל שלי.
"אתה כתבת את הפתק הזה?" שאלתי. ידעתי את התשובה אבל רציתי לשאול.
"אולי..." הוא התגרה בחיוך. "תעזוב אותי בשקט, תומאס. בבקשה." היא נד בראשו.
"תני לי הזדמנות. זה רק ידידות." אני מנידה בראשי.
"אני באמת מודה על ההצעה אבל אני לא צריכה חברים." הייתי עקשנית.
"תני לזה צ'אנס. בבקשה." אני נאנחת.
"אחשוב על זה." הוא מהנהן.
אני נכנסת לכיתה שלי והוא לכיתה שלו.
לא ידעתי מה לעשות, מה להגיד, מה להחליט.
אני רוצה חברים בעומק ליבי אבל משהו עוצר בי. זה קשה לי. קשה לי שיכול להיות יום שיהיה קשה, והתחרט.
"מריה ג'ונסון! למה את מאחרת?" שאלה המורה.
"היא הזדיינה עם הילד החדש משכבת יא'," אמר אחד הילדים מהכיתה וכולם צחקו.
התעלמתי ממנו כי ידעתי את האמת.
"מריו קליין! איך אתה מדבר ככה בכיתה שלי?! למנהל מיד!" המורה התעצבנה. הוא לקח את התיק ודחף אותי "בטעות" ויצא מהכיתה. כמה חוצפה.
"למה איחרת?" המורה חזרה להביט.
"דיברתי עם התלמיד החדש, המנהלת מינתה אותי להכיר את בית הספר ולעזור לו להשתלב, אז הוא היה צריך משהו." היא הנהנה וסימנה לי לשבת. הכיתה הייתה מלאה.
אני מתיישבת ליד הילד בין הכי שנואות עליי.
בגללה הייתי פעמיים בבית חולים בגלל איבוד דם בגופי.
היא נתנה לי פתק ופתחתי אותו.
אל תדברי יותר עם התלמיד החדש.
הוא הרבה רמות מעלייך,זונה אחת.
בטח מוצצת לו בשביל שיהיה חבר שלך.
אל תדברי איתו יותר. אני צריכה אותו רק בשבילי.
קיפלתי את הפתק וקרעתי אותו לגזרים.
הייתי עצבנית.
שתינו יודעות שאת מפחד, מריה.
פחדתי...פחדתי ממש.
נשמתי ונאנחתי באכזבה. רציתי לתת לתומאס צ'אנס אבל יהיה קשה עכשיו לתת לו את הצ'אנס הזה שאני יכולה להסתבך.
פיה התקרב לאוזניי.
"כדי שתקשיבי לי, זונה אחת. את יכולה להמשיך למצוץ לו אבל ביום שהוא יהיה שלי אחנך אותו לשנוא אותך מכל ליבו." ליבי התכווץ. הנהנתי לדבריה. לא הייתה לי תגובה אחרת.
פחדנית שכמוך.
היא צחקה בלחש ואני התכווצתי מהצחוק המרושע שלה.
חתיכת פחדנית.
◇
הגיעה הפסקת אוכל+הפסקה. התעלמתי מתומאס שחיפש אותי כל הזמן.
התחבאתי באגם שבו אריאל וניקולאס היו באים הרבה בתקופה שהם היו פה.
אני מתגעגעת שהם היו פה.
היום הם הורים לשלושה ילדים: ניית'ן,נואה ואוליביה המתוקה.
"הינה את!" והוא מצא אותי.
"אי...איך מצאת אותי?" הוא חייך והתיישב מולי.
"בואי נגיד שיש פה אנשים שרואים כל תזוזה שלך." הייתי מופתעת.
"אסור שיראו אותנו," אני אומרת. הוא מסתכלת עליי בהפתעה.
"למה?" שאל. "ככה," עניתי. אגיד לו את האמת? לא.
"ועכשיו את האמת," ביקש. הנדתי בראשי.
תנסה להבין את מצבי ואת זה שיהיה לי ידיד ותחבר ביחד.
הוא הנהן.
"אז את פוחדת." הרמתי את ראשי מהמחברת.
"לא. אני לא פוחדת."
או כמה שאת פוחדת.
"אין לי בעיה שזה יקרה בסתר." אני מסתכלת בשעשוע עליו.
"אפשר אבל זה מסוכן." הוא מחייך שהוא רואה את חצי הסכמה שלי.
"אז ניזהר." אני מנידה בראשי. "אתה העקשן הכי מעצבן שראיתי." הוא מהנהן.
"בזה אני מסכים איתך. אני אוהב לקבל את מה שאני רוצה." אני צוחקת.
"יש לך צחוק מתוק." אני מסמיקה לתגובתו לצחוק שלי.
"תודה."
תומאס:
צחוקה של מריה הוא הצחוק הכי מתוק ששמעתי. ממכר. הוא כמו סם.
"תודה," היא אומרת עם סומק בלחייה.
היא חמודה.
"בכיף, ארנבונת," אמרתי. היא הסתכלה עליי במבט מוזר.
"ארנבונת?" אני מחייך. "את דומה לארנב חמוד. ארנב שכולם רוצים לאמץ." הסומק מאדים בלחייה.
"זו אמורה להיות מחמאה?" היא שואלת ואני מהנהן.
"נחזור לנושא." אני מהנהן שוב.
"נהיה חברים בסתר. מה אומרת?" היה שקט לכמה שניות.
"אתן לך הזדמנות אחת." הושטתי לה את ידי להסכם.
היא מושיטה את ידה ללחיצת יד.
אנחנו לוחצים ידיים.
זה אומר שהצלחתי! קיבלתי את מה שאני רוצה.
"אל תתלהב יותר מדי." אני צוחק.
שלב ראשון הושלם.
שלב שני מתחיל...עכשיו.
YOU ARE READING
אהבה מסוכנת
Romanceמריה: אם היו אומרים לי שישבר לי הלב הייתי צוחקת לכם בפנים. מריה ג'ונסון בחיים לא ישבר לה הלב,כי אף אחד לא ירצה אותה. את הילדה עם החרדות החברתיות. הילדה בלי המשפחה. הילדה שגדלה עם "הורים" בני ארבע-עשרה. החרדה החברתית הרסה הכל ותהרוס עוד הרבה בדרכי. א...
