לתת לתומאס את הרגע הזה היה...מפתיע.
זה הרגיש...הרגיש דיי טוב.
זו ההזדמנות הראשונה שאדע מה זה חבר מהמין האחר. זה די מוזר.
תחנקו אותי כאן ועכשיו!
בנוסף הרגשתי ריחוק מכולם. אולי זה בגלל זה? אולי.
"היי," אמר. לקח את ידי ונישק את גב היד.
"היי, בחזרה." חייכתי אליו.
הוא היה כזה חמוד.
אני רוצה לגעת בשיערו הבלונדיני שנראה נעים ורך.
"תרצי בשבת לצאת לגלידה?" שאל. לא ידעתי מה לענות. פרפרים עפו ממקום למקום בבטני שרצה להתפוצץ.
ככה זה מרגיש.
הוא לא הזמין אותך לדייט, מריה.
"אשאל את אבא שלי." הוא צחק.
"תשאלי אותו? את בת שש-עשרה. זה לא שאת הולכת מחוץ לעיר או לארץ."
"יום שבת זה יום שאני והמשפחה שלי עושים הרבה כיף ביחד. בדרך כלל אנחנו אצל חברים של אמא ואבא אז אין לי זמן לצאת." הוא הנהן.
"תשאלי ותעדכני אותי," אמר וחייך. הוא נישק שוב לגב ידי ונעלם במסדרון עמוס ילדים.
זה...זה היה...כל כך...מה הלך פה.
איך שהוא נישק את גב ידי היה הדבר הכי טוב.
זאת רק נשיקה ביד.
כן...
◇
*יום שבת.*
אני מתארגנת לגלידרייה. הצלחתי לשכנע את אבא אבל הוא צריך להסיע אותי.
אני לובשת מכנס פדלפון וחולצת פסים.
שמה את האולסטאר ומחכה לאבא.
"אני פה!" צעק אבא, מהכניסה לדלת.
"אני לא רוצה לאחר." הוא צוחק. "זה דייט?" שאל.
"לא, לא, לא!" אני עונה במהרה.
"זה תמיד ככה. אנחנו חברים ואופס קרתה נשיקה זה לא אומר כלום ואז אופס נהפכנו זוג וככה זה מסתיים." הוא מתקרב ואני לא מבינה על מה הוא מדבר.
"אני צריכה להגיע לשם, אבא." הוא מהנהן ויוצא מהבית ביחד איתי.
כשאני מגיעה לגלידרייה איני מבחינה בתומאס.
איפה הוא? פחדתי שיקרה מה שעובר לי במחשבות מאתמול בלילה.
"מחפשת מישהו, ארנבונת?" אני מסתובבת ומחבקת אותו.
הכינוי... פרפרים השתוללו בבטני.
"חשבתי שהגעתי ראשונה." הוא צחק וחייך.
החיוך שלו...
"הייתי על שפת הים וראיתי את המכונית המוכרת של אביך, אז הגעתי." אנחנו מתקדמים לכיוון המוכר.
"אקח גלידת תות," אמרתי למוכר והוא הנהן.
ששילמנו, ליתר דיוק תומאס שילם אחרי ריב ראשון של אני משלמת על עצמי.
הוא לקח גלידת וניל.
"נוכל לשבת איפה שהים? עוד כמה דקות שקיעה." הוא הנהן.
הגענו לים והתיישבנו. הים היה מקום מהמם.
שהגענו השמש הייתה בצבעים מהממים.
אדום, צהוב, כתום משולב עם התכלת של השמיים וכמה עננים לבנים ואפורים.
השקיעה הכי יפה שראיתי.
הים היה שקט. לא היה איש בים וזה יצר יופי שקט וכמובן אנשים שלא הורסים את התמונה של השקיעה.
"אוהבת את השקיעה?" אני מהנהנת.
מהופנטת מצבעי השמיים.
"מאוד. זה ציור של הטבע." ראיתי אותו בוהה בי ונושך את שפתיו.
לא...כן? הצילו.
"הכל בסדר?" שאלתי. רציתי לצאת מהסיטואציה הזאת לרגע.
"כן..." אמר והסתכל ישר.
"מה קרה?" שאלתי והוא הביט בי שוב.
"את פשוט יפה." סומק עלה בלחיי.
תעני כבר, מריה. את מייבשת אותו!
"תודה." חייכתי. הוא לקח את ידי ונישק את גב ידי.
"אתה עושה אותי נסיכה." שנינו צחקנו.
"הנסיכה הכי יפה שיש." הרגשתי עגבנייה.
למה כל כך חם? איברי קם לתחייה והתחיל לפעום. לא יכולתי לקרוא לאף אחד.
הצילו.
"תודה." תודה? זה מה שיש לך להגיד?!
"בשמחה." סומק עלה בלחיי. אני עגבנייה.
"את חמודה שאת מסמיקה." לא ידעתי מה להגיב בחזרה.
להגיד לו שהוא גם נראה טוב? שהוא מריח טוב?
"אתה גם נראה טוב." הוא מגחך.
"מה מצחיק?" אני שואלת ברצינות.
"אני קולט מה עובר לך בראש. את לא יודעת מה להגיד?" והוא גילה אותי. אני מהנהנת.
"גם שתיקה שווה מילים." הרגשתי דז'וו ממה שהוא אמר. המשפט שמעלה בי זיכרונות.
"תמיד אמרו לי את זה כי אני ילדה שיודעת רק לשתוק." הוא חייך וגיחך. "אפשר לדעת למה." אני צוחקת.
◇
הגיע הזמן לחזור הביתה.
הפגישה הראשונה שלנו הסתיימה.
"היה ממש כיף," אמר והנהנתי.
"מסכימה."
"אפשר גם להיפגש בשבוע הבא ובקמפוס." אני מהנהנת שוב.
הוא רוצה להיפגש איתי שוב... שלום לפרפרים.
"כן. אפשר," אני אומרת. "אני לא יודע מה להגיד אבל תודה שנתת לי להיות ידיד שלך. אנשים מבזבזים זמן על אחרים שאת פאקינג חיה ונושמת." אני עגבנייה. חיוך עולה על שפתיי.
"אפשר חיבוק?" הוא פותח את זרועותיו.
להימנע ממגע איתו?
אבל הוא ביקש.
אני מתקרבת ומחבקת את גופו, שפולט חום במהרה שאנחנו מתקרבים אחד לשנייה.
למה כזה חם?!
הוא משחרר מגופי ומסתכל לתוך עייני.
"את משהו מיוחד." אני מודה לו עם ראשי.
הוא לוקח את ידי ומנשק את גב ידי.
כזה ג'נטלמן.
שהוא מסתובב ומתרחק, אני רצה ותופסת בידו.
"קרה משהו?" שאל. אני מקרב את גופי ועומדת על קצות האצבעות.
אני מנשקת את הלחי שלו והוא מסמיק כמו ילד.
אני רואה את המכונית של אבא.
"ביי, תומאס," אני לוחשת. "ביי," הוא אומר.
אני הולכת במהרה לתוך המכונית, מתפללת שאבא לא ראה את זה.
"איך היה הדייט?" שאל אבא. "זה לא היה דייט. אנחנו רק ידידים." הוא מניד בראשו כלא מאמין.
"ידיד שנישקת את הלחי שלו וזו רק הפעם הראשונה שלכם שאתם יוצאים." אני נמרחת על הכיסא במושב שמקדימה במבוכה.
"אנחנו לא יוצאים!" אני אומרת במבוכה.
"אני מוכן להתערב שאתם תצאו, בעתיד," אמר.
YOU ARE READING
אהבה מסוכנת
Romanceמריה: אם היו אומרים לי שישבר לי הלב הייתי צוחקת לכם בפנים. מריה ג'ונסון בחיים לא ישבר לה הלב,כי אף אחד לא ירצה אותה. את הילדה עם החרדות החברתיות. הילדה בלי המשפחה. הילדה שגדלה עם "הורים" בני ארבע-עשרה. החרדה החברתית הרסה הכל ותהרוס עוד הרבה בדרכי. א...
