אהבה מסוכנת

10 - תומאס

אי אפשר לתאר את מה שהיה.
לא יכולתי להפסיק להסתכל עליה.
תתאפס על עצמך.
אחרי שהיא הלכה עם אביה, היא כתבה עד כמה מביך הייתה השיחה שלהם.
לא הפסקתי לצחוק שהחליטה להתקשר אליי בשביל לא לשמוע את הדיבורים של ההורים שלה.
"מה את עושה עכשיו?" אני שואל. הצחוק נפסק ברגע שהיא אומרת להיות רציני.
"מדברת איתך, גאון. ליתר דיוק מנסה כמה שיותר לא להתכסות מתחת לשמיכה ולהתפלל שהאדמה תבלע אותי," היא אומר ואני צוחק.
"זה לא מצחיק, תומאס!" היא נהיית רצינית אבל אני...מתקפע מצחוק.
"הולכים לדבר איתי על מיניות בגללך," לחשה במבוכה.
"כולם עברו את זה," אני אומר. "באמת?" שואל בתקווה שלא כולם עברו את זה.
"לא." אני צוחק. "את מתחרטת על זה שהכרתי אותך." הצחוק נעצר.
"ואת עדיין חושבת שאני חתיך." שקט.
"אני לא אמרתי את זה." אני מגחך.
"שאת רק מסתכלת עליי את מסמיקה, ארנבונת." יכולתי לדעת גם מהקו השני של הטלפון שהיא מסמיקה.
"כזה אידיוט. אני לא." אני ממשיך לצחוק.
"אפשר לשאול אותך שאלה?" היא שואלת.
"בטח." עברו כמה שניות לפני שהיא מתחילה לשאול.
"למה את קורא לי ארנבונת?" אני חושבת על זה לעומק.
"את שקטה, נאמנה, יש לך אופי, את נעימה," אני עונה. אני שומע אותה מגחכת.
"אתה מכיר אותי כמה ימים וכבר החלטת שאני נאמנה? שיש לי אופי?"
"בני אדם שקטים מרבים להיות נאמנים יותר," אני עונה.
"ונעימה?" אני מחייך. "הצלחתי לגעת רק ביד שלך והיא הרגישה כמו ידיים של מלאכים." אני מחייך שתוך כדי שאני אומר את זה.
זה די מוקדם להגיד, אבל אלוהים! היא כל כך יפה, מבפנים ומבחוץ!
יש לה ריח של קוקוס שאני רוצה רק לאכול.
"תודה..." היא עונה בלחש.
"מריה אנחנו צריכים לדבר." שמעתי את קול אביה מהטלפון.
"אפשר עוד מעט?" היא עונה.
"אני חייבת לנתק, תומאס," היא חוזרת לדבר אליי.
"ביי, ארנבונת. בהצלחה עם זה שכל פעם שעושים צריך קונדום." אני צוחק. והיא מגחכת.
"תשתוק!" היא אומרת ומנתקת.

◇

אני מקבל שיחת טלפון. אני יוצא מהמקלחת ועונה.
"היי," קולה של מריה נשמע. "היי, בחזרה." אני מחייך למשמע קולה.
"זה היה הדבר הכי מביך שעברתי!" אני צוחק. רק מדמיין מה היא עברה.
"אני מדמיין אותך כולך אדומה מול ההורים שלך." היא נאנחת.
"זה היה דוחה ומביך בו זמנית." הדמיון הפרוע של מריה אדומה כמו עגבנייה, שרק רוצה שתבלע אותה האדמה.
"אני לא רוצה להיות פה," אומרת בקול שקורא לעזרה. אני רק מחייך.
"אני רוצה שהאדמה תבלע אותי, עכשיו!" היא נאנחה בקול, וקול חריקה של מיטה נשמעה.
"תרגעי, לכולם זה קורה." קולי היה רציני הפעם.
"ומה איתך?" שאלה בעצב מקווה לתשובה שגם אני סבלתי.
"אני לא עונה על זה," אמרתי בקלילות.
אני לא אגיד לה עכשיו למה.
"למה?" שאלה. "ככה." הוא גיחכה.
"וברצינות."
"את לא תוציאי את זה ממני, ארנבונת." קולי היה עמוק, שנזכרתי במה שקרה בגיל שבע.
לא אשכח את היום שהרווחה הגיע "בטעות".
"בבקשה." היא ביקשה כזה יפה. אולי...
"לא. אני לא מספר." היא נאנחה. "בסדר..."
נ

יתקתי את השיחה. היה קשה לדבר עם מריה, הילדה היפה, שאני רק חושב על גיל שבע.
מריה לא יודעת מה עברתי, וכנראה שלא תדע.
משהו בתוכי עדיין שם. אותו ילד ששמר עם אחותו ועל עצמו מפני אנשי הרווחה.
זה היה רגע מצמרר שאף פעם לא אשכח.
לא אשכח את היום שלקחו אותי ואת אחותי לבתים נפרדים.
היום, אני ואחותי לא מדברים כי גדלנו אחרת.
גדלנו בערים שונות.
אני הייתי בן שבע שנלקחתי למשפחה בניו יורק, ואחותי נלקחה למשפחה לשיקגו בגיל חמש.
גדלתי במשפחה של זוג. לאישה היה קשה להיכנס להריון, כך חתמה במהרה על זה שאהיה הילד שלה.
היא הייתה אישה יפה מאוד, היא הייתה דוגמנית שהייתה צעירה. שיער שחור, עיניים כחולות. נראת חלום.
לעומת זאת בעלה היה עם שיער חום ועיניים שתמיד הפחידו אותי שהייתי קטן.
הם היו נחמדים אליי והחליטו להביא עוד ילדים אליהם שעזבתי את הבית שלהם ביום שהפכתי להיות בן שמונה‐עשרה.
בגיל הזה לא היה לי איפה לגור אז הרווחה ידעה איפה להשים אותי. בקמפוס.
את אחותי לא ראיתי. הרווחה הבטיחה שאראה אותה אבל הם שקרנים.
נאלצתי לחכות שנים רבות.
אחותי הייתה דומה לי. היה לה שיער בלונדיני, עיניים ירוקות כמו הטבע.
היא הייתה דומה למריה.
אתה לא יכול פחת אחת לא להזכיר אותה?
כנראה שהתאהבתי.
חזק.