the manager

פרק 2

רייצ׳ל
התעוררתי בשעה 5:30 בבוקר בשביל להגיע מוקדם יותר לראיון עבודה, נכון זה היה ממש מוקדם אבל לא היה לי אכפת אני לא הולכת לשנות את הלו״ז שלי בגלל ראיון עבודה. כרגיל אני מתארגנת בכמה שיותר בשקט בשביל לא להעיר את ההורים שלי. בדיוק סיימתי צבא ועד שהיה לי מספיק כסף בשביל לקנות בית או להזכיר אז אני גרה איתם לצערי..
לבשתי חליפה לבנה ובלייזר היה קצר ולא ארוך ובמקום מכנס לקחתי חצאית כמו שלבשתי אתמול רק בצבע לבן.
התחלתי להתאפר, התאפרתי כמו שאני מתאפרת כל הזמן קונסילר,פודרה,סומק, קונדור ואודם בצבע אדום עדין ואת התוחם האהוב שלי בצבע אדום עדין. השיער שלי היה חלק וארוך ותאמת אהבתי אותו ככה אז השארתי פזור רק החלקתי קצת עם מחליק.
לקחתי את העקבים השחורות שלי עם פפיון לבן.

לקחתי תתיק שלי עם כול מה שאני צריכה ויצאתי מהבית כמה שיותר בשקט.
ברגע שיצאתי נעלתי את העקבים והנחתי את המשקפיים השחורות שלי שהן דרך אגב בצורה מרובעת על השיער שלי והלכתי לרכב שלי.
נכנסתי לג׳יפ שלי ונסעתי לכיוון העבודה.
אולי לא היה לי כסף להזכיר בית או לקנות אבל בהחלט היה לי כסף לדברים יוקרתיים, בגלל שההורים שלי עובדים בעבודות שמרוויחים מהם בחודש לפחות 50,000 שקל! זה היה מטורף.
ההורים שלי אף פעם לא נתנו לי אגורה, אני תמיד הייתי גונבת מהם כסף אבל לא איזה עשר שקל בשביל חטיף הייתי גונבת אלף שקל ומידי פעם אפילו אלפיים! אבל עכשיו יש לי את היכולת לדאוג לעצמי יותר טוב אז ברגע שחזרתי גנבתי מההורים שלי 100,000 שקל כי זה מה שהם מרוויחים ביחד וקניתי את הרכב הזה את כל הבגדים היוקרתיים ואת כל הדברים שיש לי. אני זו שתמיד הייתי צריכה לדאוג לעצמי אבל ברגע שבאים אליהם אורחים הם הכי דואגים שיש אבל ברגע שהאורחים הולכים מתחיל הבלאגן האמיתי...
לאמא שלי לא היה בכלל אכפת ממני היא השאירה אותי איתם בגלל שהם רק הרוויחו בזה. ובכל פעם שלאבא שלי היה הזדמנות הוא היה מכה אותי.. הם איימו עליי עם אספר, ואני האמנתי לכל מה שהם אמרו ופחדתי כל כך לספר מה עובר עליי שככה עברתי את כול הילדות שלי עד שהלכתי לצבא. היה לי שם נפלא היו חיים יותר טובים מבבית.
אבל ברגע שסיימתי ידעתי למה אני הולכת לחזור... להקאות, למכות, לצעקות, לסטירות, לחניקות... אבל לא הייתה לי ברירה לא היה לי לאיפה ללכת. בניתי לעצמי חומות סביב הלב שלי, ההורים שלי תמיד היו שוברים את החומות האלה כל פעם מחדש כי הייתי מאמינה להם שהם היו יותר טובים אליי ופחות רעים.. אבל הכול היה שקר אחד גדול!
הגעתי לעבודה והשעה הייתה 7:30 בבוקר. שעה יחסית טובה להגיע גם עם זה מוקדם לא היה לי אכפת לחכות. נשמתי עמוק ויצאתי מהרכב.

נכנסתי לתוך הבניין, והוא היה עצום והיו לו בערך 100 קומות.
אני נכנסת למעלית ולוחצת על קומה 71. המעלית הייתה מפוצצת אנשים,
אבל אף אחד לא דיבר או עשה רעש. כול אחד יצא מהמעלית בקומה שהוא היה צריך לצאת ועד שהגיע הקומה שאני צריכה לצאת נשארנו לפחות עשרה אנשים. הגעתי לקומה שלי ויצאתי מהמעלית בנוכחות וללא רגש. הפעלתי את המתג שלי.
הלכתי לכיוון המשרד של המנהל בזמן שכולם תולשים בי מבטים.
לא היה לי אכפת נשארתי עם ראש מורם ועיניים קדימה. שום דבר לא יעצור אותי מלהתקבל לעבודה או כל דבר אחר.
הגעתי למשרד וליד המשרד היה כורסא והתיישבתי כי להיות עם עקבים זו לא עבודה קלה במיוחד. פתאום אני רואה מישהי עם אוזניה וילדה קטנה שנראת לי מוכרת מתקרבת. לאישה ההיא היה שיער ג׳ינג׳י חלק ועיניים בצבע חום והיא לבשה חליפה שחורה כאילו היא איזה סוכנת חשאי.
אבל הילדה הקטנה לבשה חצאית עור בצבע שחור וחולצה לבנה חלקה והיה מעליה ג׳קט עור בצבע שחור והיה לה קוקו גבוה ,שיערה היה בצבע שחור ועיניה היה בצבע כחול שמיים ממש כמו לשלי.
הם הגיעו לפה ואז אני מסתכלת על הילדה הקטנה ואני מזהה מאיפה היא מוכרת לי, פגשתי אותה בגלידה אתמול והיה לה אבא עקשני וקר שסתם יצא עליי. ״היא לא מוכנה לדבר בכלל כרגיל״ האישה אומרת למי שהיא מדברת באוזניה. היא מדברת על הילדה הקטנה? כי עם כן יש פה טעות היא דיברה איתי ונתנה לי חיבוק היא הייתה מזה חמודה והיא גם אמרה לי איך קוראים לה דרך אגב זה קלואי שם מהמם לדעתי.
״את רוצה סוכריה?״ האישה שואלת את קלואי. קלואי לא עונה לה בלי שום הזזת ראש או מילה, כאילו קלואי התעלמה ממנה.
״קלואי חמודה בואי תשבי פה תחכי לי כמה דקות אני חוזרת?״ האישה אומרת לקלואי וקלואי לא עונה לה רק עושה את דבריה.
״ילדה טובה אני כבר באה״ האישה אומרת והולכת.

השעה הייתה 8:30 והאישה ההיא עדיין לא חזרה.
לא היה לי נעים קלואי מחכה כבר שעה מבלי לעשות שום דבר.
קמתי מהכורסא והתקדמתי לכיוונה. התקופתי בשביל שאני אהיה בערך בגובה שלה. ״למה את פה לבד? איפה ההורים שלך?״ אני שואלת בחיוך.
אני מסתכלת עליה ואני רואה שיש עליה שרשרת בדיוק כמו זאתי ששלחתי למנהל בגלל ששמעתי שיש לו ילדה קטנה.
היא באה לענות אבל שתקה. ״את יכולה לדבר איתי אין פה אף אחד אחר חוץ ממני אני מבטיחה לך״ אני אומרת לה בחיוך מתוק.
״א...ממ אבא שלי פה״ היא בהתחלה מגמגם ואז מדברת רגיל אך בלחש.
״פה במשרד?״ אני שואלת. היא מהנהנת לי עם הראש.
״אוקיי ואת יודעת לאן האישה ההיא הלכה?״ אני שואלת.
היא מזיזה את ראשה לשלילה. ״בסדר אני אהיה איתך פה״ אני אומרת לה בחיוך. ״את אוהבת לצייר?״ אני שואלת. ״כן״ היא אומרת בחיוך.
״מעולה כי בתיק שלי יש עט ויומן שתוכלי לצייר בו״ אני אומרת בחיוך ועם האצבע שלי נוגעת לה באף לשניה וקלואי התחילה טיפה לצחקק.
אני מוציאה מהתיק שלי את היומן שלי שתמיד אני מציירת בו שמשעמם לי או שקשה לי, והוצאתי עט. ״הינה קחי את יכולה לצייר מה שאת רוצה זה עולם שכולו דמיון״ אני מתארת לה. אני מושיטה לה את היומן ואת העט והיא לוקחת אותם. ״רוצה אני ישב לידך?״ אני שואלת.
היא מהנהנת לי ואני מתיישבת לידה בספה הנוחה שהייתה בצבע לבן והבד שלה היה נעים ורך כל כך. קלואי פתחה את היומן אבל היא לא ציירה כלום כאילו משהו תוקע את מחשבותיה.
היא מושיטה לי את היומן ואת העט ולוחשת שלי. ״אני לא יודעת מה לצייר״ היא אומרת בפרצוף חושש.
״את לא צריכה לדעת פשוט תציירי״ אני אומרת בנחת. ומחזירה לה תחומן ואת העט. ״לצייר מה שבא לי?״ היא שואלת. ״כן״ אני אומרת ברוגע.
״אוקיי״ היא אומרת. היא מתחילה לצייר ואני מתסכלת על השעון ורואה שהשעה כבר 9:30! כמה זמן לאישה הזאת לוקח לחזור.

קלואי מסיימת את הציור ושואלת. ״יצא לי יפה?״ היא מראה לי.
היא ציירה שלושה אנשים שאני מנחשת אחת היא אבא שלה ואמא שלה.
האישה הקטנה בציור בכתה והאיש הגדול מגן עליה והאישה היותר גדולה צועקת עליה. לא כל כך הבנתי, אמא שלה צעקה עליה?
״מה זה?״ אני שואלת בחיוך. ״אממ.. זו אני וההורים שלי..״ היא אומרת ואני מרגישה כאב בקולה. ״ואמא שלי עזבה אותי..זה מה שא..בא אמר״ היא אומרת בעצב. ״ואת יודעת למה?״ אני שואלת ברוגע למרות שאני רוצה לשבור תאמא הזאת שככה נטשה אותה.
״ז..ה בגלל ה..הקול שששלי״ היא מגמגמת. אני רואה דמעה בעין שלה.
״מה? זה לא יכול להיות הקול שלך יפהפייה״ אני אומרת.
״ב..באמת?״ היא שואלת בחשש. ״כן הקול שלך זה כמו לשמוע מוזיקה מרגיעה או כמו איך שזר פרחים גורם לי להרגיש או אפילו כמו סוכריה על מקל״ אני אומרת בחיוך מאושר למרות שליבי התרסק לריסיסים,
איך אפשר להגיד לילדה קטנה שהקול שלה מכוער?
זה למה היא לא דיברה עם האישה ההיא. ״מה זר פרחים גורם לך להרגיש?״ קלואי מפתיעה אותי עם השאלה. ״זה גורם לי להרגיש נאהבת, מאושרת ואפילו התרגשות״ אני אומרת לה בחיוך קורן.
״ואוו כנראה את ממש אוהבת זר פרחים״ היא אומרת בגיחוך.
״איזה פרחים את אוהבת?״ היא שאלה אותי. ״אני אוהבת ורדים בצבע אדום זה מסמל לי אהבת אמת״ אני אומרת לה בחיוך וכולי מלאה פתאום ברגש. פתאום מישהו יוצא מהמשרד של המנהל.
הוא היה עם שיער שחור פרוע אך מסודר בו זמנית ועיניו היו בצבע ירוק והוא היה לבוש בחליפה שחורה מכופתרת לבנה ועניבה שחורה והיה לו קו לסת מושלם והעור שלו היה חלק וזוהר.
״קלואי? מה קרה? איפה מנדי?״ הגבר ההוא שנראה לי מוכר מאוד שואל את קלואי. קלואי לא עונה. ״מי את.. זו את״ אותו גבר שפגשתי בגלידה עכשיו אני נזכרת הוא כנראה האבא של הילדה החמודה שפה.
״ואתה המנהל?״ אני שואלת בחשד ובפרצוף רציני. ״כן״ הוא עונה בפרצוף קשוח ומשלב ידיים.