שלכת \ אוסף שירה וסיפורים קצרים

לילד המוזר

היית ילד מוזר. ככה אני זוכרת אותך, ואני חושבת שככה תמיד אזכור.

יאמר לזכותך, תמיד היינו יוצאי דופן: מילולית וציורית כאחד. לאמא עדיין יש את הצלקות על הבטן התחתונה כדי להוכיח. לנו עדיין יש את הצלקות עמוק בין הכפלים של המוח כדי לזכור.

היית ילד מוזר; אבל בכל מקום אליו הגעת, השתלבת כאילו השתייכת. כמה קינאתי בך; על איך שהם קיבלו אותך, מוזר או לא מוזר. כמה שנאתי את הקלילות בה הם העניקו לך שמות חיבה וטפחו לך בכתף ושיחקו איתך כדורגל בהפסקה. רציתי להצטרף, אבל זה פשוט לא משחק של בנות.

לא. הבנות שיחקו תופסת, או קפצו בחבל, או עשו אחת לשנייה צמות וקוקיות.

הן לא בעטו בכדור. הן לא הכריעו. בעיקר קראו לי בשמות.

אז הייתי יושבת בכיתה וקוראת. לפחות מהכיסא שלי, ליד החלון, יכולתי לראות אותך רץ. רץ עם המבט הרציני הדפוק על הפרצוף שלך, ונופל, וקם עם מפל של דם שגועש מאף כפתור קטנטן. הספר העבה מידי שתמיד התעקשתי לסחוב איתי בתיק ננטש אז על השולחן האפור המקושקש, וחולצת בית הספר הירוקה שלי הוכתמה אדום – חום, אדום הופך לחום מכוער ודוחה על רקע של ירוק זית – כשגררתי אותך לאחות עם עיניים רטובות מרוב דאגה, אפילו שהתעקשת שוב ושוב שאתה בסדר.

היא הביאה לך בלוק של קרח, ולי כוס מים.

מאוורר, הם קראו לך.

לא כי 'הנעמת כל חדר' או משהו. פשוט ממש אהבת מאווררים.

בחיי, איזה ילד מוזר. בחדר שלנו לא היית נרדם עם פחות משלושה מאווררים מכוונים אליך, והיית מסוגל לשבת מולם שעות אחרי בית הספר, כשאני הייתי עושה שיעורי בית כמו ילדה טובה ירושלים, ולעשות חיקויים עלובים של רובוטים מרושעים. "קח את זה, בא-א-אטמן. מתקפה חשמלית." רובוטים טובים, בעצם. לא יודעת. באטמן תמיד עלה לנו על העצבים. לא היו לו כוחות על אמיתיים. זה היה אחד הדברים שתמיד הסכמנו עליהם.

לפעמים אפילו הזמנת אותי לשחק איתך: אבל כמו שכבר אמרתי, בנות אף פעם לא באמת חלק מהמשחק של הבנים. לא מכריעות. אתה תמיד היית בוחר את הסוף של המשחק, לא משנה כמה הייתי צועקת עליך שזה לא הוגן.

אני לעולם לא אשכח את היום בו סוף סוף עברנו לבית שהיה גדול מספיק בשביל שנקבל חדרים נפרדים. גנבתי לך אחד מהם, מהמאווררים האומללים שלך.

לא כי אהבתי מאווררים או משהו. פשוט לא הצלחתי לישון בלי הרעש הנוראי שהם היו עושים; לא משנה כמה ספרים הגנבתי מתחת לשמיכה עם הפנסים המפוקפקים שעלו שנקל במכולת מתחת לבניין.

לבת המצווה שלי, קנית לי את אחד מהפנסים האלו שנתלים על הספר, עם החומר האלסטי ההוא שאפשר לסדר איך שרוצים – טוב, אמא ואבא קנו לי, אבל אתה כתבת על הברכה הוורודה עם הוורדים האדומים 'מאדם' בכתב הכי מזוויע שאי פעם יצא לי לקרוא ולא מילה נוספת, ובשם האלוהים שאני לא מאמינה בו כבר מזמן, את האהבה שלי לפנס המהבהב ההוא אי אפשר היה להחצין מספיק. הוא נשבר אחרי שנה, והלב שלי, איתו.