נכתב לתחרות ושכחתי כמה אני אהבתי אותו אז לא העליתי לפני
---
"מרחם הזמן תבונה עלולה להתרומם שוב בילדיה." – לוחות הברקת של תות'
---
מעט אנשים יכולים לטעון שהייתה להם חוויה חוץ-גופית. במיוחד אחת שלא נגרמה על ידי חומרים פסיכואקטיביים או חום גבוהה מאיזה חיידק בעל יכולות הישרדות מעל הממוצע.
אפילו מעט יותר אנשים מסוגלים לטעון שהם ריחפו בין ממדים – שהם טיילו אי שם במישורים המצטברים, החופפים, הקלועים, של הקיום עצמו.
להגיד שאופק מנור כץ לא עפה על להיות אחת מאותם אנשים זו לשון המעטה.
וזה לא בגלל החוויה עצמה. לא; זה בעיקר כי הנטייה הטיפשית הזו של הנשמה שלה לשנות את מיקומה האסטראלי ולתעות ברשתות תבל כמו איזה גור חתולים סקרן עם משאלת מוות הפכה כל שנת צהריים טיפוסית להימור מסוכן.
הו, אופק יכלה ליפול אל המיטה אחרי יום ארוך של פריקת סחורה וסידור מדפים במקרר החשוך של הסופר הקטן בו עבדה כשהחולצה הכחולה הבוהקת שמלאה במיצי גבינה ואלוהים-יודע-מה עדיין עליה בדיוק כמו כל בן-אדם אחר! אבל אם והיה לכם שמץ של מושג לגבי כמה מתסכל זה כשמידי פעם, בלי כל סיבה נראית לעין, הסדינים הזולים שלכם נשברים תחתיכם כמו מים עומדים כמה רגעים אחרי שעיניכם סוף סוף נעצמות; כמה מייגע זה לצאת בצד השני, נשמתכם חשופה וערומה יותר משהייתה מאז הרגע בו נהגתה לראשונה; כמה מטריד זה למצוא את עצמכם מרחפים בין הכלום והקיים?
גם אתם הייתם מוותרים על השנ"צ בסופו של דבר. זה לא שווה את הסיכון.
והעייפות שעקבה...
אוקי. כל הסיפור באמת לא היה מפריע לה עד כדי כך אם לא היה משאיר אותה כה תשושה. היה משהו כמעט ממכר בריחוף; ביכולת לראות בלי להיראות, להסתובב מבלי לזוז. כשהייתה צעירה יותר, חופשיה יותר, היא אהבה את המשחק הזה.
כשעוד יכלה להרשות לעצמה את העייפות.
אופק מגחכת לחנות הריקה בדרכה לאסוף את הסווטשרט הבלוי מחדר העובדים לפני שהיא נכנסת למקרר לארגן הכל בשביל משמרת הבוקר שלה. כשהייתה קטנה, נהגה היא למהר למיטה ולהתחפר בין הסדינים ברגע בו חזרה מבית הספר כל יום – כל יום, עד שהוריה שמו לב להתנהגות המשונה שלה, לעיגולים השחורים מתחת לעיניים גדולות, לבדידות – אלוהים, הבדידות – וכמו כל זוג הורים אוהבים ומודאגים, רצו לרדת לשורש הבעיה.
תחילה, הם שאלו את המורים שלה לגבי בריונות או חרם, אבל אופק תמיד הייתה זו שלא התחברה לשאר הילדים. היא הייתה זו שדחתה את הצעותיהם למשחק – לחברות. כשכל המורים אמרו שהיא נהגה בעיקר לחלום בהקיץ, ההורים שלה ניסו גישה אחרת ולקחו אותה לרופא המשפחה, שעשה כמה בדיקות דם ואפילו שלח אותם למעבדת שינה מספר פעמים, אבל כל המבדקים חזרו נורמטיביים לחלוטין. למעשה, הפוליסומנוגרפיה הציעה שהשינה שלה הייתה עמוקה בהרבה מהממוצע, ובו זמנית, ממצאי בדיקות הדם לא הראו שום חיסרון שיסביר את העייפות.
YOU ARE READING
שלכת \ אוסף שירה וסיפורים קצרים
Poezja"עכשיו אני יודעת לנהוג, ולא מצטערת יותר על כלום." עוד לא בטוחה מה עומד להיות פה ואם, כי לא כתבתי שירה כבר הרבה זמן: אבל המוזה של הכתיבה חוזרת אליי אז אולי גם שירים אני יכולה לכתוב שוב. + ציורים כי למה לא
