Can't fight this (אי אפשר להלחם בזה) 🖤🥊

פרק ראשון

פרק ראשון-
אלמז-
אם יש משהו שאומר בוקר טוב יותר מאשר החברה הכי טובה שלך שהיא גם השותפה שלך לדירה והשותפה העיסקית שלך דוחפת בחמש לפנות בוקר גבר זר שכנראה היה הסטוץ שלה חצי לבוש עם שאר הבגדים שלו ביד אז אין לי מושג מהו.
״תתקשרי אליי אחר כך?״ הבחור המסכן שואל.
״שיהיה לך אחלה יום״ רז שולחת לו חיוך מתוק ואז טורקת את הדלת בפניו.
״עד כדי כך גרוע?״ צחקתי.
״הוא לא יודע למצוא דגדגן גם אם הוא יבעט לו בפרצוף. הייתי צריכה לבזבז 200 שקל על ויברטור חדש ולא להתקמצן. זה העונש שלי. אני מאשימה את הצד הפרסי של אמא שלי״ רז צונחת באנחה על כיסא בר גבוה ליד האי במטבח.
״העיקר שהיא תמשיך לבשל לנו גונדי ואני אוהב את מלכה לכל החיים״ טפחתי על בטני החלקה.
״אני אבקר אותה ואביא לנו קופסאות. בתקווה שרותם לא חיסל את כל האוכל במקרר כשחזר הביתה מהטיול שלו״ היא צוחקת ומוזגת קפה לספל שלה.
״הוא חזר אתמול?״
רותם, אחיה הצעיר של רז הוא כוכב רשת מטורף שיוצא לטיולים ברחבי העולם ומתעד את זה עבור העוקבים והמעריצים שלו. הסרטונים שלו מעניינים בעיקר בגלל האישיות המגנטית שלו וההומור שהוא מביא לעניין. אה וזה שהוא נראה טוב עוזר לכל העסק גם.
״כן. הוא נראה קצת שרוף מידי מהחופים של אוסטרליה אבל כמו תמיד הוא עם אנרגיות מטורפות״ היא נאנחה.
״נצטרך להוציא אותו לאיזה סיבוב בעיר, שיפרוק קצת״ חייכתי.
הלילות בעיר עם רותם, רז והחבורה המטורפת שלנו היו רגעים בלתי נשכחים בשגרת החיים שנכנסנו אליה מאז שהקמנו את העסק.
״זוכרת מה קרה בפעם האחרונה שהוצאתי את פרא האדם הזה לבלות?״ רז הנידה בראשה כאילו הזכרונות מהלילה ההוא רצים במוחה.
״את מתכוונת לזה שהעיפו אותנו מהמועדון אחרי שתפסו אותו עושה שלישיה עם אשתו של הבעלים ודוגמנית חצי מפורסמת בשירותים?״ צחקתי.
״כן ואז היינו צריכים לברוח מהשוטרים אחרי שפרצה שם הקטטה ואז הלכנו לאכול בורקס משום מה שבסוף הערב היה על הנעליים שלי אחרי שרותם הקיא עליי בדרך הביתה״ היא עשתה פרצוף נגעל.
האמת שהעסק היה דיי דוחה אבל גם כייפי. רותם היה ילד פרא ובמקום כלשהו גם אני עדיין הייתי ילדת פרא מהפריפריה שבילתה חצי מהילדות בשכונה עם חברים במשחקים מטופשים, הקמת מחנאות ותחרויות על פרסים שאף פעם לא היו לנו.
״את מתה על השטויות שלנו. וחוץ מזה אני בטוחה שרותם יביא את דור החתיך איתו״ קרצתי אליה.
״תסתמי את הפה שלך, אלמז איילאו אני לא מעוניינת בקטינים״ היא זרקה עליי קוראסון.
״הוא לא קטין! הוא בן 24!״ מחאתי.
״הוא החבר הכי טוב של אחי מגיל 7. מבחינתי הוא קטין ושלא נדבר על זה שאנחנו עוד מעט בנות 30. אז תודה אבל לא תודה״ היא חרצה לי לשון ולגמה מהקפה שלה.
״אם את אומרת, מאמי״ ציחקקתי.
שתינו את הקפה שלנו ואז הלכנו להתארגן לקראת היום. פתחנו את חדר הכושר שלנו לפני שנה והעסקים פרחו. קריירת הדוגמנות המצליחה של רז והעוקבים שלה באינסטגרם בהחלט נתנו לנו בסיס של קהל לקוחות. ומשם צמחנו. היינו מלאים גם בשיעורים שלנו שכללו קרב מגע, פילאטיס, אגרוף, יוגה ועוד. אהבתי את זה שהעסק שלנו צמח וגדל ושעשיתי את זה עם החברה הכי טובה שלי. חברה שהייתה בשלב הזה יותר כמו אחותי.
רז הייתה הפנים שלנו והאחראית על המותג והצד הכלכלי ואילו אני הייתי אחראית על ניהול שוטף, החוגים, העסקת עובדים ומציאת סוגי אימון חדשים ויעילים שנוכל להוסיף לרפרטואר שלנו.
חדר הכושר היה קרוב לדירה ואהבנו ללכת ברגל כי גם ככה אין חניה בעיר הזו. כמו תמיד כשנכנסנו פנימה חיוך עלה על פניי. אהבתי את המקום שלו. הוא היה חלום קטן שהתגשם.
רז הלכה למשרד להתחיל את היום ואני הסתובבתי בין החדרים והמתקנים לוודא שהכל מוכן ללקוחות. חדר הכושר נפתח חצי שעה לאחר מכן. המאמנים מתחילים להגיע גם הם ואני מרוצה מזה שכל ואחד מהם הוא באמת מישהו שאני אוהבת. הקמנו צוות קטן, מקצועני ונחוש.
״בוקר טוב לבחורה הכי יפה בגוש דן״ אני זוכה לנשיקה קולנית על הלחי.
״בוקר טוב לגבר הכי שווה באיזור חיוג 03״ אני מחזירה נשיקה קולנית ללחי המזוקנת של אחד האנשים הכי חתיכים שאי פעם הנחתי עליהם את מבטי.
״מוכנה לעוד יום של הצלת העולם?״ ינאי מחייך חיוך מלא שיניים לבנות ומחבק את מותני.
״בהחלט. ואתה?״
״קודם כל תני לי להתעורר ואז אני אחליט״ הוא צחק.
״לך תשתה קפה. יש לך מתאמנת עוד חצי שעה ואנחנו צריכים אותך בשיא התפקוד״ היא טופחת על חזהו המרשים שמודגש היטב בחולצת הספורט ההדוקה שלו.
״כן המפקדת״ הוא מצדיע וצועד לכיוון המטבחון.
ינאי היה אחד האנשים הראשונים שהעסקנו. הוא מושך אנשים באישיות הקלילה והפלרטטנית שלו. וכמובן במראה המקסים עם הלסת המסותת ומלאת הזיפים, תלתלי הזהב והעיניים בגוון של הים התיכון. האמת הייתה שאם הוא לא היה גיי בהחלט הייתי נותנת לו צ׳אנס.
ככל שהיום עובר ככה אני נכנסת יותר ויותר לאווירה ועוברת מלקוח ללקוח. אני ורז יוצאות לצהריים ומשאירות את השליטה לרונה, פקידת הקבלה שלנו.
הלכנו לאכול במסעדה האהובה עלינו שלמעשה הייתה מסעדת פועלים מיושנת למידי שלא היה בה שום דבר בריאותי. אבל אנחנו מרשות לעצמנו מידי פעם. והיום זה הרגיש כמו מאפשר כזה.
אנחנו חוזרות מחייכות ורז בדיוק מספרת לי סיפור קורע מצחוק כשאנחנו נכנסות אל חדר הכושר. אבל הצחוק מת על שפתיי ברגע שעייני נחות על הגבר שעומד ליד ספסל המשקולות ומכין לעצמו מוט עם משקולות כבדות במיוחד. עברו שנים מאז שראיתי אותו לאחרונה וזה עדיין מרגיש כמו פאקינג בוקס בבטן. שיט.
הרגליים שלי הופכות למשקולות בעצמן ואני נטועה במקומי. מכל חדרי הכושר בכל העיר המחורבנת הוא היה צריך להכנס לשלי. לחדר כושר שלי.
וכאילו הוא שמע את המילים שלא אמרתי מבטו התכול ננעץ בי כמו כדור של רובה צלפים. הוא מתרומם מהתנוחה השפופה שלו עם המשקולת בידו. ואז אנחנו פשוטים מסתכלים זה על זו. זה כמו לבהות לתוך תהום מבלי לדעת אם יש אפשרות בכלל לשרוד את הנפילה. מה מחכה שם למטה? מוות בטוח או אולי מכרה של יהלומים?.
״אלמז?״ קולה של רז נשמע מודאג ומרוחק.
״זה ארז. ארז כאן״ למילים יש טעם חומצי בפי.
אני שומעת אותה מתנשפת ואז הוא מתחיל להתקדם. לכיווני. לא. לא. לא.