Can't fight this (אי אפשר להלחם בזה) 🖤🥊

פרק חמישי

פרק חמישי-
אלמז-
״חתיכת מטומטם! בן זונה! אגואיסט! חרא! עלוב נפש! זין נפול! אידיוט!!!״ העצבים בגוף שלי טיפסו לרמה מסוכנת כשהתהלכתי מצד לצד במשרד של רז.
ארז חזר לחדר הכושר. הוא עשה מנוי. החוצפן עשה מנוי. ברגע ששמעתי על הדבר המגוחך הזה וראיתי אותו עושה מתח בגופיה ספוגת זיעה שהציגה לראווה את השרירים המפתים שלו הייתי חייבת לבטל את זה.
אבל רז הסבירה לי שזה בלתי אפשרי. היא ראתה אותו ראשונה והוא איים לתבוע אותנו אם נבטל את המנוי שלו ללא סיבה מוצדקת. לי הייתה סיבה מוצדקת אבל מסתבר שתקיעת סכין מטאפורית בגב ובגידה אנושה באמון לא תופסת בתור סיבה בבית המשפט. דמיינתי אותו זחוח ומלא בחשיבות עצמית כשאיים עליה. רציתי לתלוש לו את הביצים. רציתי לתת לו אגרוף לפרצוף. רציתי... שהוא יעלם מחיי ויחזור לחור שממנו זחל.
״בבקשה תרגיעי, אלמז״ קולה של רז היה מלא בתחינה.
אבל אני לא רציתי להרגע. תיקון- לא הצלחתי להרגע. הוא זה שקם והלך. זה היה לו קל. אז למה הוא לא יכול לעשות את זה שוב??.
״לא בא לי!״ נבחתי עליה.
״היי... את באמת חייבת לקחת נשימה עמוקה, טוב?״ היא תפסה את ידי ועיני הים הכחולות שלו הביטו ישירות לעייני האגוז שלי.
לקחתי נשימה עמוקה. כמו בשיעור יוגה או פילאטיס אבל זה לא עזר. עדיין היה בתוכי כדור לבה לוהט של כעס וטינה ומיליון רגשות אחרים.
״את בטוחה שאי אפשר לבטל את המנוי שלו?״ שאלתי בתקווה.
״בטוחה. דיברתי עם שוש, עורכת הדין שלי והיא הסכימה איתו שאנחנו לא יכולות לעשות כלום. חוץ מזה אנחנו לא יכולות להרשות לעצמנו להילחם איתו בבתי משפט עכשיו. זה יעלה הון תועפות וזה יכתים את השם של העסק שרק עכשיו תפס תאוצה. והקריירה שלי? אם דנה תשמע שאני מעורבת בדבר כזה היא תהרוג אותי ותעיף אותי מהסוכנות שלה ואם זה יגיע לאתרי בידור ושטויות לא ירצו אותי לאף קמפיין. אנחנו לא רוצות את המלחמה הזו״ כל המילים של רז היו הגיון צרוף.
תביעה תהיה גרועה מאוד לעסק כמו שלנו. עדיין היינו קטנים מידי. והיא הייתה צריכה לשמור על תדמית. ידעתי ממקור ראשון איך התנהגו כל כתבי הבידור והרכילות האלו. הוא דחק אותנו לפינה. ושנאתי שדוחקים אותי לפינה. הפכתי לחיה מסוכנת ותחמנית כשמישהו עשה את זה. ועשו לי את זה לא מעט בחיים. גברים שחשבו שהם יכולים לכופף אותי לרצונם.
״את צודקת. אבל זה לא יעבור בשתיקה. אני אלך להגיד לו כל מה שאני חושבת עליו!״ התכוונתי לצאת לשם ולהטיח בו מילים קשות אבל רז תפסה את זרועי בחוזקה ועצרה אותי.
״לא מול המתאמנים האחרים. יש לנו מוניטין לשמור עליו״ היא הנידה בראשה.
אוי אלוהים. היה לי מזל שרז הייתה כאן. הסצנה שהייתה נוצרת אכן הייתה עושה כאוס בלתי ניתן לשליטה.
״שילך להזדיין!״ נהמתי בתסכול.
״יהיה בסדר, בובי. עכשיו את תרגעי קצת ובפעם הבאה שתפגשו את תראי לו מה זה כמו גברת. היסטריה וצרחות לא עושים כלום עם גברים כמו ארז מורנו״ היא אחזה בידיי ולחצה עליהן בעידוד.
והיא שוב הייתה צודקת לחלוטין. אם אני אתנהל עם הרגש מולו זה יהיה הפסד טכני בשבילי. הייתי צריכה להשתמש בשכל. להיות קרה ובלתי חדירה. זו הדרך היחידה.
נקישה קלה נשמעה על הדלת של המשרד לפני שהיא נפתחה וראשה של מאי הציץ פנימה. היא הייתה אחת המאמנות שלנו.
״הבחור שלך בדיוק הלך״ היא הודיעה בטון משועשע.
ביקשתי ממנה שתעדכן אותי ברגע שארז עוזב את המקום ששייך לי. שהרווחתי בזיעת אפי.
״הוא לא הבחור שלי!״ מיד התנגדתי.
״אוקיי, אוקיי״ היא הרימה ידיים כאומרת ׳אני חפה מפשע׳ ועדיין נראתה משועשעת משהו.
״תודה, מאיצ׳וק״ רז חייכה אליה בנחמדות.
״אין בעד מה. ורק שתדעי, אלמז הוא היה להיט! התחילו איתו לפחות 3 בחורות וגם בחור. וזה בלי לציין את כל מי שלטש בו מבטים ולא ניגש. אם יש לך איזה קשר אליו אני מציעה לשים אותו על הפוסטרים בחזית. הוא לגמרי ימשוך קהל ותשומת לב״ היא סימנה לי לב באצבעותיה ושלחה נשיקה לפני שסגרה את הדלת והסתלקה.
״אני חייבת למצוא כוהנת וודו. זו התשובה היחידה״ נחתתי בתסכול על כיסא המנהלים של רז.
״את חושבת?״ רז שאלה וחיוך כבש את פניה.
״לפחות זה יוציא חלק מהאגרסיות שלי״ הנדתי בראשי.
״אני אנסה לארגן משהו למרות שאני בספק אם השיט הזה אמיתי״ היא צחקה.
גם אני צחקתי אבל עדיין הייתי עצבנית. כעסתי. כל כך כעסתי. ארז מורנו לא יכל לחזור לחיי. כבר לא. כבר לא הייתי ילדה קטנה שלא הייתה לה שום מילה בנוגע לחיים שלה. כבר לא הייתי חסרת אונים. רק רציתי לחיות חיים טובים ונורמלים. וארז לא היה חלק מהתוכנית הזו.
״יש לך שיעור עוד חצי שעה. רוצה ללכת להתכונן?״ רז מחווה לעבר הלו״ז שהיה מצויר על לוח דיגיטלי שהיה תלוי על הקיר במשרד שלה.
״כן. לפחות זה יסיח את דעתי״.
קרב מגע היה הדבר שאהבתי יותר מהכל. למדתי להגן על עצמי. למדתי להיות חזקה. למצוא את הסנטר הפיזי והרגשי שלי. כשהתאמנתי בקרב מגע העולם זז הצידה לכמה זמן. אני הייתי לוחמת. לא אלמז הקטנה מהשכונה. פשוט לוחמת.
שאר היום חלף במהירות. היו לי שני שיעורים ושני סשנים פרטיים. התקלחתי במלתחות והחלפתי בגדים. רז רצתה ללכת לאכול סושי אבל לי היו תוכניות אחרות אז היא לקחה את רותם במקום. אני נסעתי לאיזור התעשייה. המקום היה שונה לגמרי ממרכז תל אביב. מפעלים ענקיים ובתי מלאכה היו פזורים באיזור. אני חניתי את הרכב שלי מול המסגרייה של שלום. לקחתי איתי את השקית של השניצל בבגט שקניתי לפני ובקבוק קולה קר ונכנסתי אל המבנה המיושן למראה. היה דיי קל לאתר את אחי. הוא היה הבחור כהה העור והענקי עם האוברול הכחול, כלי הריתוך הגדול ומשקפי המגן. ברגע שמקונן ראה אותי הוא עצר את העבודה והניח את כלי הריתוך בצד. המשקפיים הורמו אל מצחו.
״היי אחותנו, מה קורה?״ הוא חייך אליי חיוך לבן ומושלם.
״אין תלונות, אח שלו״ שיקרתי בחיוך.
לא רציתי שידע על ארז. זה מה שהיה חסר לי. אחרי כל מה שקרה מקונן לא היה צריך לדעת שהאיש העלוב הזה התקרב לחיים שלנו שוב.
״מה את עושה כאן?״ הוא שאל.
״אסור לי להתגעגע לאחי? לדאוג לו למשהו לאכול?״ נופפתי בשקית.
מקונן היה בן המשפחה היחיד שלי. לפחות החשבתי אותו כ-כזה. הוא היה בכלא הרבה מאוד שנים על משהו שהיה מחוץ לשליטתו. הוא לא קיבל הזדמנות שנייה. הוא נולד בצבע העור הלא נכון, בשכונה הלא נכונה והסתובב עם האנשים הלא נכונים שהפנו לו גב. הוא השתחרר בשנה שעברה סוף סוף. הוא ניסה לשקם את חייו ועבד קשה במסגרייה. ידעתי כמה אחי חכם. כמה פוטנציאל יש באיש הזה אבל עכשיו הוא היה מוכתם. תווית העבריין לשעבר הייתה צמודה אליו וזה הדבר הראשון שאנשים שמו לב אליו. זה מה שהוא היה בשבילם. עבריין. אף אחד לא ראה את הנאמנות שלו, השכל החריף, היושרה הפנימית, האהבה לחיים. הכל נלקח ממנו בצורה אכזרית והוא עדיין היה אופטימי והמשיך הלאה. הייתי גאה בנו. בו. הרמנו את עצמנו מבור תחתית אל ראש ההר.
״פאק כן״ הוא חטף ממני את השקית.
אני צחקתי. הוא הוביל אותנו למשרד הקטן בירכתי המסגריה. שלום שתה קפה וקרא עיתון ובקושי הכיר בקיומנו. אנחנו התיישבנו על הספה. אחי שטף ידיים והתחיל לבלוס את האוכל שלו במהירות האור.
הוא תמיד היה גבוה ורחב כתפיים אבל בכלא הוא הפך לחיית אימונים. היה לו הרבה זמן פנוי. הוא התאמן וקרא הרבה. וגם למד. הוא שמר על עצמו והייתי גאה בו מאוד.
דיברנו וצחקנו. הייתה בנינו קרבה אמיתית. תודה לאל שאחי יצא מהכלא ויכלתי לדבר איתו ולזכות שהוא יהיה בחיי בצורה כזאת.
״אז אתה בא אליי בשישי?״ שאלתי כשהוא סיים את האוכל ולגם מהקולה.
״אני לא...״
״דיי עם התירוצים! אתה בחוץ כמעט שנה ועדיין לא באת לבית שלי. זה נראה לך רציני?״ נעצתי בו מבט מאשים.
״אני לא יודע, אלמז... את יודעת שאני לא אוהב להפריע לך בחיים״ הוא נאנח והעביר יד על שערו שהיה קצוץ בצדדים וארוך למעלה. התספורת הזו גרמה לו להראות כמו נסיך אפריקאי.
״אם הזמנתי אז אתה לא מפריע! אני רוצה אותך יותר בחיים שלי״ לקחתי את ידו הגדולה והמחוספסת בידי.
הוא עבד כל החיים. מאז שאני זוכרת את עצמי. אחי מפרנס. אחי עושה הכל כדי שהבטן שלי תהיה מלאה. הייתי חייבת לו את חיי. את הכל.
״אני מבטיח שאחשוב על זה״ הוא נאנח.
״לא! אתה בא!״ אמרתי בהחלטיות.
אחי הניד בראשו אבל חיוך קטן התגנב לשפתיו.
״אנחנו נראה״.
״איך אתה מתסכל! מה נהיה מהגברים של ימנו שכולם כאלה מעצבנים!״ התסכול שלי שוב גאה וארז הציף את מוחי.
״איזה גבר עיצבן אותך בדיוק?״ הוא הרים גבה בחדות.
״זה לא משנה. מה שמשנה זה שאתה בא בשישי״ נעצתי את אצבעי בשריר זרועו.
״אני אשקול את זה לחיוב. עכשיו אני חייב לסיים עם העבודה להיום. תחכי לי ונלך לשתות בירה אצלי?״
הנהנתי.
הוא נישק את ראשי לפני שקם ופינה את השולחן מאריזות האוכל. אחר כך הוא חזר לעבודה הסיזיפית שלו. הוא עבד קשה כל כך. שעה לאחר מכן היינו אצלו. הוא השכיר חדרון מעופש בדרום תל אביב. השכונה הייתה זוועה אבל הוא לא הסכים לשמוע כשהצעתי לו לגור איתי ועם רז. בחינם. הוא לא רצה נדבות והוא לא יכל להרשות לעצמו להשתתף בשכר הדירה. מסתבר ששנים בכלא לא פותרים אותך מחובות למדינה או לגורמים אחרים ופחות נעימים. גם את בחובות שלו הוא לא הסכים שאעזור. הייתה לו גאווה ותסביך לפתור את כל בעיות העולם בעצמו. לא אהבתי את זה אבל נאלצתי לכבד את זה.
ראינו סרט אקשן ישן של וויל סמית׳, שתינו בירה ואכלנו עוגיות עבאדי. זה היה מוכר. מנחם. זה היה הבית. אחי היה הבית.
נפרדנו בחיבוק וביקשתי ממנו להבטיח לי שיגיע בשישי. כמובן שהוא לא עשה את זה ורק איחל לי לילה טוב וביקש שימסור ד״ש לרז שמעולם לא פגש. כשהגעתי הביתה רז הייתה שרועה רדומה על הספה מול שידור חוזר של חברים. כיסיתי אותה ופניתי את היין, הכוס וקערת הצ׳יפס החצי מלאה שנחו על השולחן.
אחר כך החלפתי לפיג׳מה ונכנסתי למיטה. אבל לא הצלחתי להרדם. התהפכתי במיטה. הכעס שחשבתי שהתפוגג חזר במלוא הכוח. ארז השחצן הארור הזה שחושב שהוא יכול לכופף לי את הידיים מאחורי הגב. שבטוח שהוא דחק אותי לפינה. שבטח גאה בניצחון המלוכלך הזה.
לקחתי את הטלפון ונכנסתי לאפליקציה של חדר הכושר. עם הרשאות הניהול שלי יכלתי להשיג את כל הפרטים על המתאמנים הרשומים. וכך מצאתי בקלות את המספר שלו.

אני:׳אתה מניאק עלוב׳
ארז:׳ערב טוב גם לך, מזמז׳
אני:׳אני כבר לא בת 8 אל תשמש בכינוי הזה׳
ארז:׳אני לא מקבל פקודות ממך מזמז׳
אני:׳ואתה חושב שאני מקבלת ממך פקודות? האיומים שלך לא מפחידים אותי׳
אני:׳אני אולי חייבת לקבל את זה שאתה חבר בחדר הכושר אבל אני לעולם לא אתן לך להרגיש בנוח בשטח שלי׳
ארז:׳בינתיים היחידה שמאיימת זו את׳
אני:׳לא מאיימת, מבצעת׳
אני:׳ואתה זה שנדחף למקומות שבהם הוא לא רצוי׳
ארז:׳כנראה שכחת עם מי את מדברת מזמז׳
אני:׳כן? אז אולי תזכיר לי 🤣׳
ארז:׳עם מישהו שהמילה שהמילה לא היא אתגר בשבילו׳
ארז:׳עם מישהו שעושה את כל מה שאסור ושבלתי אפשרי לא נמצא באוצר המילים שלו׳
ארז:׳עם מישהו שאם טורקים לו את הדלת בפרצוף הוא נכנס דרך החלון ואם החלון נעול הוא זוחל דרך החור בביוב׳
ארז:׳איתו את מדברת׳
אני:׳לך להזדיין׳

זרקתי את הטלפון לצד השני של המיטה ונאנחתי בתסכול. ארז היה בדיוק כל מה שאמר. הוא לא הכיר את צמד המילים בלתי אפשרי. שמישהו אמר לו ׳לא׳ הוא הפך את זה ל׳כן׳. פעם זה היה משהו שהערצתי בו. היה נדמה שאין לו גבולות. הכל וכל דבר היה אתגר שהוא יכל לו. אבל פעם זה פעם והיום זה היום. כבר לא הערצתי אותו. ה-הילה שלו נעלמה. לפחות קיוויתי שהיא נעלמה. הייתה לי הרגשה רעה. פחדתי להסתבך איתו. פחדתי להסתבך עם עצמי. הוא היה האויב. וכרגע כל מה שהיה חשוב זה למצוא דרך לסלק אותו מחיי. לתמיד.