גורל אכזר/Cruel fate

פרק 17

העשרים במרץ 2014-
ג'סיקה בכתה כול הלילה, לא יכולתי לישון דקה אחת. היא לא הסכימה לספר לי מה קרה. אבל כבר ידעתי.
אבא.
זה תמיד קשור לאבא. ג'סיקה רק בת שמונה וכבר סבלה יותר מדי. נשבעתי לה שיום אחד אגן עליה. שיום אחד אצליח. יום אחד נברח רחוק מכאן. אני לא יותר חזק מאבא שלי,אני יודע שלא, אני רק בן עשר.
אבל כשאגדל נשבעתי שאף אחד לא יפגע יותר באחותי הקטנה. יום אחד אהרוג את אבא שלי וג'סיקה ואמא שלי לא יצתרכו לחיות יותר בפחד.
כריס אומר שהמשפחה שלי דפוקה. אמרתי לו שהוא דפוק, אבל הוא צדק. המשפחה שלי ממש ממש דפוקה.
אני לא רוצה אפילו להודות בזה אבל אתמול, ממש ממש קיוותי למות.
מעולם לא חשבתי שארצה למות ולנטוש את אחותי ואת אמא שלי, תמיד חשבתי שאחלץ אותן מהבית הזה ונחייה ביחד, נחייה טוב, שג'סיקה תחייך ותצחק כול הזמן ולאמא שלי לעולם לא יהיו יותר פנסים בעין. חיים טובים.
מעולם לא רציתי שארצה לוותר על הכול.
שארצה למות.
אבל אתמול, כשאבא הרביץ לי פשוט קיוותי שישלוף את האקדח שידעתי שצמוד לו לחגורה.
פשוט קיוותי למות ושנאתי את עצמי על זה.

העשרים ושלוש במרץ 2014-
אני חושב שראיתי מלאך היום.
עיניים ירוקות, שיער בלונדיני ורך, ואני דיי בטוח שהעור שלה זהר.
אני לא חושב שאפשר בכלל לתאר אותה במילים.
מעולם לא הסתכלתי על בנות, אני רק בן עשר, אבל היא הייתה משהו מיוחד. מעולם לא חשבתי שאחבב בכלל מישהי, בעיקר אחרי היחסים הכושלים של ההורים שלי.
אבל אני חושב שהתאהבתי.
כשסיפרתי על זה לג'סיקה היא צחקה עליי. היא אמרה שזה בלתי אפשרי להתאהב במישהי במבט אחד. צריך להכיר קודם כול את האדם.
אבל אני חושב שזה אפשרי. הדבר היחיד שרציתי לעשות עכשיו זה לראות אותה שוב.
אבל זאת הייתה הבעיה. אבא מעולם לא הרשה לי ולג'סיקה לצאת מהארמון. היום היה עניין חד פעמי.
אני צריך למצוא פתרון. ומהר.

השני באפריל 2014-
כשאבא  טס לג'נג'וריה ידעתי שזה ההזדמנות שלי. אבא לעולם לא היה מרשה לי, אבל אמא זה דבר אחר לגמרי.
כשאבא טס לממלכה אחרת היא בן אדם אחר. היא כבר לא הססנית ומפוחדת. היא אמא שלנו.
היא צוחקת איתנו ומחייכת ואנחנו משחקים ומבלים מלא כשאבא לא נמצא.
כשאבא לא נמצא כול כך כיף. אמא שלי מאושרת ואין דבר יותר טוב מזה.
אז היום הלכתי לאמא וביקשתי ממנה שתבנה לי מעבר סודי למחוץ לארמון.
כשהיא שאלה אותי למה, עניתי לה שאני רוצה לבקר את כריס. אבל זה היה שקר, כבר מצאתי דרך לתקשר עם כריס בלי לפגוש אותו. פעם קודמת שנפגשנו הבאתי לו ווקי טוקי, כך שנוכל לדבר גם כשאנחנו לא אחד ליד השני.
רציתי לראות את הילדה ההיא, הילדה שנראית כמו מלאך. אמא כמובן הסכימה וזה מילא אותי במלא הקלה. רציתי כל כך לראות את הילדה.
אבא היה בממלכה אחרת כמעט חודש סליחה שהיה מספיק זמן לבנות מעבר שיגיע ישר מחוץ לארמון. תכננתי מחר לצאת מהארמון ולבקר את הילדה.
כמובן שלא התכוונתי לדבר איתה, לא רציתי להפחיד אותה וידעתי שאנשים בממלכה שונאים אותנו, את בני המלוכה נקודה אבל זה לא ימנע ממני ללכת לבקר אותה, גם להסתכל עליה רק מרחוק, אני פשוט רוצה לראות אותה, להסתכל עליה שוב, כמובן שהייתי הרבה יותר מרוצה אם הייתי יכול לדבר איתה ולהיות איתה, אבל אני לא יכול, כי אלה החיים שלי.

השלישי באפריל 2014-
היא בדיוק מה שזכרתי אותה, פשוט מלאך.  היום יצאתי מהארמון, דבר ראשון הלכתי לבית הספר. ידעתי שהיא כנראה הולכת לבית הספר, היא נראתה בערך בגילי, אולי קטנה יותר.
וצדקתי. חיכיתי מחוץ לבית ספר חצי שעה לפני שנשמע הצלצול. מלא ילדים דחפו אחד את השני וניסו לצאת הכי מהר שאפשר.
למרות שאיזה ילד קטן נמחץ בין שני ילדים גדולים וילדה קטנה נפלה על הפרצוף, בסופו של דבר כולם הצליחו לצאת בערך בשלום.
חשבת שהיא לא שם עד שראיתי רעמת שיער בלונדיני והיא יצאה משם. היא יצאה אחרונה כדי להתחמק מכול הבלגן. ילדה חכמה.
רציתי ללכת לדבר איתה אבל ידעתי שעדיף שלא.
לבשתי צעיף שחור וכובע כדי להסתיר את עצמי מפני אנשים חטטנים והיא בטח תחשוב שאני שודד אותה.
אבל אני יודע שגם אם לא הייתי לובש את הצעיף והכובע לא היה כדי שאלך לדבר איתה. אני כנראה יותר מפחיד בלי הצעיף והכובע. רק בגלל שם המשפחה שלי.
כשהתחילה להתקדם לעבר סימטה עקבתי אחריה.
היא לא שמה לב אליי.
עקבתי אחריה לבית קטן, הבית נראה כמו חדר משרתים קטן מול הארמון אני גר בו.
אבל הוא היה שונה וידעתי שהייתי נותן את כול מה שיש לי כדי לגור בבית הזה.
מהבית הגיע ריח נעים וטוב של צלי בקר שגרם לבטן שלי לקרקר.
והמלאך הקטן, היא חייכה כול הדרך בשביל הגישה. חייכה כמו שמחייכים כשמגיעים הביתה.
לפני שהספיקה לדפוק בדלת אישה יפה עם שיער חום ועיניים ירוקות כמו שלה פתחה לה את הדלת וחייכה אליה חיוך חם ואוהב.
"אודרי," היא צעקה, "איך היה בבית הספר?"
אודרי.
זה השם שלה. והשם כול כך מתאים לה. כשחזרתי הביתה אמרתי אותו שוב ושוב כי כול כך אהבתי את איך שהוא נשמע כשמתגלגל על הלשון שלי.
אודרי.
את שאר השיחה לא שמעתי כי אודרי דיברה חלש מדי. אבל כול כך רציתי לשמוע את קולה.
אני יודע שאחזור לשם גם מחר. אחזור לשם כול יום עד סוף חיי אם אוכל.

*****
לקח לי הרבה זמן לכתוב את הפרק אני יודעת.
אבל אתם יודעים, סוף שנה זה מלא מבחנים אז הייתי עסוקה.
אני אנסה לכתוב יותר עכשיו.
אבל מה חשבתם על הפרק? אשמח אם תכתבו בתגובות ותדרגו! ❤️