ריימונד הפסיק לצחוק ברגע שהבין מה הוא עשה. הוא נראה כאילו עשה משהו אסור. הוא הסתכל עליי ונראה כאילו מכריח את עצמו לכעוס.
כעסתי על עצמי על שחייכתי. למה חייכתי?
אבל כשחשבתי שוב על החיוך של ריימונד, על הצחוק שלו, התאמצתי לא לחייך שוב.
הוא נראה כול כך טוב כשחייך.
אני צריכה להפסיק לחשוב עליו ככה.
" מה. עשית?" הוא שאל בקול זועם וכול המחשבות על ריימונד הטוב נעלמו. עכשיו ראיתי רק את ריימונד הרע והתחלתי לחשוש שוב לחיי.
"אני מצטערת," פלטתי מהר.
בתנועה אחת ריימונד הרים את המדף של המשקולות והצמיד אותו בחזרה לקיר. הוא החווה בראשו לעבר כול המשקולות
המפוזרות על הרצפה. "למה את מחכה? יש לך חצי שעה להחזיר את כול המשקולות למקום שלהן. לפי משקל. משקולות הקטלבלס על המדף העליון. "
הסתכלתי מסביבי על כול המשקולות הכבדות. " אתה רציני? אין סיכוי שאני יכולה להרים את כול זה."
"אז אני מניח שאת בבעיה," הוא הלך לדלת ופתח אותה, הוא יצא ושמעתי את הרעש הברור של דלת ננעלת.
שיט.
הלכתי למשקולת הכי קטנה שראיתי והרמתי אותה.
הנחתי אותה במדף הנמוך ביותר במתקן והתחלתי לחפש את הזוג שלה.
כשמצאתי לקחתי אותה והנחתי אותן אחד ליד השניה.
אוקיי. איזי פיזי.
הסתכלתי סביבי על שאר המשקולות שנחו על הרצפה.
שיט.
הרמתי משקולת קטלבלס שלא נראתה כבדה מדי. טעות. היא הייתה מאוד כבדה.
"פאק," פלטתי וזרקתי את המשקולת בחזרה על הרצפה. "אם יתפס לי הגב אני אהרוג אותך ריימונד..." מלמלתי בזמן שניסיתי להרים את המשקולת שוב, הפעם עם שתי הידיים.
הצלחתי להרים אותה למדף הראשון. שחררתי קצת את הידיים לפני שניסיתי להרים אותה למדף העליון.
אבל היד שלי התעקמה והמשקולת החליקה לי מהידיים ונחתה על הרגל שלי.
"שיט!" צעקתי, תפסתי את הרגל שלי והתחלתי לקפץ בחדר על רגל אחת.
אחרי עשרים דקות ישבתי על הרצפה, נשענת על הקיר ובוחנת את מה שעשיתי עד כה.
שש משקולות קטנות היו על המדפים ועוד עשרים גדולות וכבדות על הרצפה.
ניסיתי בכול דרך אפשרית.
בלתי אפשרי.
החלטתי פשוט לשבת ולקוות לטוב.
וגם מה קרה ל10 ק"ג?
למה יש פה רק 20 פלוס?!
עשר דקות אחר כך ריימונד נכנס לחדר.
"למה הרמת רק חמש משקולות?" הוא שאל.
"ניסיתי." אמרתי בייאוש וקצת בושה. "זה בלתי אפשרי. "
"את צריכה להבין כבר," הוא אמר והתקרב אליי עד שעמד ממש מולי. "שום דבר לא בלתי אפשר."
הוא התרחק ממני בתנועה פתאומית ואני קפצתי בהפתעה. הוא נעצר ליד המשקולות.
"קומי," הוא נבח וקמתי מיד. "בואי."
התקרבתי אליו בהיסוס.
הוא הצביע על אחת המשקולות הכבדות ביותר שנחה על הרצפה. "תרימי אותה."
נאנחתי ביאוש. "אמרתי לך כבר, אני לא יכולה."
"את יכולה," הוא אמר בביטחון. "תרימי את המשקולת"
הסתכלתי עליו.
"תעשי מה שאני אומר לך, אודרי. או שתצטערי על זה."
התקופפתי אל המשקולת וניסיתי להרים אותה. אבל הידיים שלי כבר כאבו מרוב הניסיונות הכושלים להרים את המשקולות.
"אוקיי, קומי," אמר ריימונד.
הזדקפתי בחזרה. ריימונד הרים את המשקולת בקלילות. "תושיטי את הידיים."
הבנתי מה הוא עושה. הושטתי את ידי.
הוא תפס את המשקולת בצדדים. "תתפסי את המשקולת."
תפסתי אותה בשתי ידיים, הכי חזק שיכולתי והרגשתי איך לאט לאט ריימונד עוזב את המשקולת. החזקתי אותה הכי חזק שיכולתי.
כיווצתי את פני במאמץ.
כשריימונד עזב לגמרי את המשקולת מיהרתי והנחתי אותה על אחד המדפים.
"רואה, הרגע הרמת משקולת של שלושים קילוגרם." אמר ריימונד בשיעמום. "עכשיו בגלל שלא עשית את מה שאמרתי נוותר על אימון קרב מגע."
נשפתי בהקלה. בהחלט לא היה לי כוח לאימון עכשיו.
"במקום זה אני אעשה לך אימון קריעה."
שיט. לא היה לי מושג מה זה אימון קריעה אבל זה לא נשמע לי טוב.
" רדי לשלושים סמוך קום." הוא אמר בחיוך שטני.
נדפקתי.
YOU ARE READING
גורל אכזר/Cruel fate
Fantasia"זו הייתה טעות, ועל טעויות משלמים." הוא שלף סכין מנדן העור בחגורה שלו והתקדם אלי עד שעמד ממש מולי. הוא היה גבוה יותר מאבא שלו. הרמתי את מבטי לעיניו, הוא נעץ בי מבט קר ומחושב בעיניים כחולות כמו קרח. הוא הצמיד את הסכין ללחי שלי ובתנועה חלקה ומהירה...
