השעון המעורר שלי צלצל וצלצל עד שהצלחתי למצוא את הטלפון ולסגור אותו.
השעה הייתה 11 בבוקר.
הראש שלי עדין כאב. אני צריך להרגיל את עצמי שוב לזמן האוסטרלי.
פתחתי את המרפסת, צועד החוצה מקבל מנה גדושה של שמש חמימה לתוך פניי, אני מצית סיגריה לבנה ושואף את העשן לתוכי.
"אני בבית..." מלמלתי מנסה להשתחרר מאותה מועקה שהרגשתי.
אני צריך לחזור לעבודה.
למרות שעדין יש לי עוד זמן..
אולי פשוט כדי לי להעביר אותם בלא לעשות כלום.
מזמן לא שכבתי במיטה וצפיתי באיזה סרט טוב, אולי זה משהו שאני יכול לעשות או שאולי אצייר. מזמן גם לא ציירתי כשזה לא קשור לעבודה.
אפילו טבילה מהירה במי האוקיינוס נשמעת לי כמו פיתרון טוב למצב הרוח הדפוק שלי.
עשר שנים... מלמלתי לעצמי... ואני עדין מרגיש את הכאב הזה בתוך הלב שלי.
לעזאזל! נהמתי.
את היום החלטתי להעביר בלא לעשות כלום.
לנתק את עצמי מהמחשבות שלי ופשוט להזמין מלא אוכל ולצפות בסרטים.
לא לחשוב...
לא לחשוב...
ולרגעים זה נראה שזה מצליח, אבל היצר הזה בתוכי לא נרגע.
מצאתי את עצמי חוקר את הרשת בחיפוש אחרי קאי.
נשבעתי לעצמי שלעולם לא אעשה את זה.
והנה... אני נופל.
המראה שלו לא השתנה, לא באמת.
הוא עדין היה יפה עד כדי כאב. למרות שרוב הפעילות שלו ברשת מסתכמת בעבודה שלו כעורך דין. ניסיתי למצוא פרטים על החיים הפרטים שלו, אבל זה נראה כמו חור שחור. דבר לא באמת הוביל אותי לשום מקום.
זה הגיוני בסך הכול. גם לי עצמי אין בכלל פרופיל ברשת. מחקתי הכול. השמדתי כל זכר למי שהייתי. אז, זה לא ממש מפתיע אותי שגם הוא רוצה לשמור על החלק הזה חסוי מעיניי השאר.
מעניין כמה עוד שנים אני צריך לסבול את ההרגשה הזאת?
עוד עשר? או עשרים או שאולי זה לנצח...?
נצח נראה לי פתאום רחוק כל כך...
פעם לא ראיתי את זה ככה.
ועכשיו?
עכשיו זה נראה כל כך אין סופי.
נראה לי שפעם הייתי ילד שמח, או לפחות חשבתי שאני שמח. אבל גם זה נחלת העבר.
אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שבאמת הייתי שמח.
אושר הוא דבר יחסי.
YOU ARE READING
אהבה ראשונה
Short Story*מכיל תוכן מיני* אהבה הראשונה היא האהבה הכי עוצמתית שמישהו יכול להרגיש וכשאר סאם בן החמש עשרה מבין שהוא מאוהב בטירוף הוא נמצא בשלב שכבר לא ניתן לחזור אחורה... הוא מתחיל ללמוד על הרגשות שלו על מיניות ועל כל הדברים הקטנים והגדולים האלה שהופכים את האהב...
