ENZO (MxM)

4

Enzo (werewolf fiction) — Chapter four: Basement:

Loan:

בעולם אחר, אולי, הייתי שמח לנסות לפצח את החידה הזאת, את המיועד שלי. אבל בעולם הזה, בחיים האלה... אני עוצם את עיניי כשכאב חוצה את לבי. בחיים האלה המיועד שלי עומד לדחות אותי, אני יודע. אין אפילו מה לקוות לסוף טוב.

האלפא מניח את המגש על הרצפה. אני חושק את שיניי, מנסה לשמור על התנהגות קשוחה, ״אני לא רוצה את האוכל. תשחרר אותי. אתה לא יכול להחזיק אותי ככה.״ אני אומר, קולי הוא ההגדרה של ביטחון, למרות שאינני מרגיש כך כעת.

מלוכלך ולבטח מלא בקורי עכביש... צמרמורת חולפת בגבי נוכח המחשבה, אני מנסה לגרש אותה ממוחי. האלפא האכזר איננו מניע אף שריר בפניו, עיניו הקרות קוראות תיגר עלי. ״אתה תישאר כאן עד שאחליט מה השימוש שלי בך, אומגה. וכעת, לצערך, אינך בעל שימוש.״ הוא אומר כבדרך אגב, לא כאילו מילותיו שולחות אלפי חיצים הישר ללבי, מועכות אותו.

האם- האם ייתכן כי אינו מרגיש בקשר המיועדים? האם אינו מרגיש את המשיכה הזאת, הרצון להיות קרוב יותר? עצבות מכה בי כמו דלי מלא בקרח, שוטפת אותי מקצה ראשי ועד בהונות רגליי, ואני עומד שם קפוא ומלא בכאב, ויודע שזה בטח משתקף בעיניי. אולם אם האלפא רואה את הכאב שלי, הוא אינו מראה סימן לכך.

אני כובש את העצב בעיניי, מלביש את פניי בארשת קרה, מחקה את הבעתו הבלתי אפשרית של האלפא. ״המשפחה שלי תדאג לי, חברי הלהקה שלי יתחילו לשאול שאלות,״ אני אומר בהתרסה, עיני עכשיו צרות בכעס ואני חושף את שיניי. כשהבעתו משתנה, רק קמעה, אני מבין שלא הייתי צריך לומר זאת. טיפש, אני נוזף בעצמי. אידיוט! חושק את שיניי, אני מועד אחורנית. קצה אחד של פיו עולה מעלה במין חיוך אכזר, חושף ניבים חדות. אפילו בדמות אדם, נראה כי יש לו שיניים של טורף.

צמרמורות חולפות בגבי. אני מאגרף את ידיי. ״אה, זאת לא תהיה בעיה בכלל.״ הוא מנופף בידו, החיוך שלו ממזרי עכשיו, ועיניו מלאות בזימה. הוא מתקדם לתוך המרתף, משאיר את הדלת פתוחה אחריו. האור הנכנס מכיוון חדר המדרגות נשבר מאחוריו, ונראה כמו הילה לבנה המקיפה את המיועד שלי. לולא ידעתי כי הוא השטן בהתגלמותו, הייתי יכול לטעות ולחשוב אותו למלאך.

אני משתדל להזדקף, לא להראות לאלפא המנופח לחשוב שהוא מפחיד אותי. כל צעד קרוב יותר שהוא לוקח, אני מרגיש ניצוץ של תקווה בלבי, למרות שאני מנסה להדחיק אותו עמוק לתוך האפלה ממנה הגיע. קשר מיועדים מטומטם. כשהוא במרחק ארבעה צעדים ממני, כל גופי רועד מהמאמץ להישאר במקום ולא לרוץ אליו. קרוב. אני רוצה קרוב. פניו חתומות, ואינני יודע אם הוא חושב אותו הדבר כמוני. עיניו עדיין אוחזות בברק הזה, זוהרות ברוע טהור.

״אתה מבין, לואן,״ הוא יורק את שמי, אולם זה לא משנה איך יאמר אותו – גופי מגיב לקולו הנמוך, המחוספס, כאילו היה לשירת מלאכים. רגליי חלשות, ולבי פועם מהר בכלוב צלעותיי, כמו ציפור המבקשת דרור להתאחד עם אהובה. אני חושק את לסתותיי.

חושק, משחרר. חושק, משחרר.

״אחזור על זה רק פעם אחת, אז הקשב היטב: אני האלפא עכשיו. ואני אומר ללהקה על מה ועל מי הם דואגים. וכשאני אומר להם שאין מה לדאוג לאומגה הקטן שלהם, הם לא דואגים.״ זחיחות בקולו, חצי חיוך אכזר על שפתיו. דבריו כמו עוברים מעלי, כל שאני מסוגל לחשוב עליו זה שהוא עמוד קרוב מאוד אלי, וששמי בין שפתיו זה הדבר היפה ביותר בעולם. הקול הנמוך הזה שלו, גופו הרחב...

אני מיד מסיט את מבטי ממנו, מאגרף את ידיי. אינני צריך להסתכל עליו כדי לראות את הניצחון בעיניו, אני יכול להריח את היוהרה נודפת ממנו כאילו הייתה למי קולון.

אני משתנק בבהלה כשלפתע ידו של האלפא אוחזת בסנטר שלי, מועכת את פניי כשהוא מרים את ראשי להביט בעיניו. הוא עומד קרוב יותר אלי עכשיו, פלג גופו העליון מילימטרים ספורים ממני. ידו מכריחה את עיניי הכהות להביט בעיניו הבהירות, האישונים שלו קטנים, ומשהו בעיניו נראה זאבי כמעט. זה מרגיש כאילו הוא עומד לטרוף אותי שלם.

לבי מתחרה עם נשימתי, שניהם מואצים בגלל הקרבה של האלפא אלי, אולם נראה שהוא כלל לא מושפע מהקרבה.

האם איננו מרגיש ביעוד?

—
מחשבות?

מתנצלת שלוקח לי כל כך הרבה זמן להעלות, אני פשוט טובעת בלימודים ואני גם צריכה לחפש בית חדש לי ולחתול שלי ואני די תלויה במכללה והרבה דברים לא טובים קורים עכשיו):

מקווה להעלות בקרוב🙏🏻

שתדעו שהסיפור הולך למקום יפה😏