אנה לא הייתה בטוחה למה היא עושה את זה.
וזה היה רע לא לדעת, בהתחשב בכך שהיא תיכננה את זה בשנתיים האחרונות.
היא ידעה שזה כנראה יכניס אותה לכלא, אבל אם להיות כנה- זה לא כל כך שינה לה.
הריגוש הוא הקטע בכל זה.
החיים של אנה היו משעממים להחריד- היא למדה ספרות אנגלית באוניברסיטה קטנה וחביבה בדרום איטליה. היא גרה במעונות אבל לא רחוק מהוריה, והיו לה חברים מדהימים שתמיד היו שם בשבילה, בטוב וברע.וזה שיעמם אותה.
בתור סטודנטית לספרות, שחקירת יצירות ספרותיות מעוררות השראה היו הקריירה שלה, היא לא יכלה יותר להתמודד עם חוסר המעש הזה.
הוא היה מתיש ביותר.
היה לה את כל מה שהיא צריכה-היא החליטה להרוג את האדם עם אקדח, שהשיגה שבוע שעבר מאיש אחד שהיו לו קשרים, שכן המאפיה הייתה די גדולה באזור הזה של איטליה.
את המיקום היא תיכננה הרבה זמן- היא קיוותה לעשות את זה פומבי וגדול, כך שכולם ישימו לב. זה יהיה טיפשי אם תעשה את זה לחינם.ולכן, היא החליטה על הפארק- הוא היה ירוק ופרחוני ומעצבן בשלמותו, ובגלל זה הוא היה המקום המושלם לרצח מהספרים שלה.
אבל התזמון, התזמון היה הכי חשוב.כבר מההתחלה היא ידעה- היא תעשה את זה בתשיעי למאי.כל שלוש שנים באותו התאריך, נעשתה בפארק עצרת שקטה לזכרו של אלדו מורו, שהיה נשיא שכמעט אף אחד לא אהב עד שחטפו ורצחו אותו(כמו בכל פעם. זאת הייתה קלאסיקה).
נותר רק לבחור את מי היא רוצה להרוג, ואנה רצתה להרביץ לעצמה על כך שלא עשתה זאת קודם, כי למרבה הצער, התשיעי למאי היה אותו היום.להחליט את מי היא רוצה להרוג הייתה אולי המשימה הקשה ביותר עד עכשיו, כי כל האנשים באזור היו נחמדים להפליא, והם כלל לא זייפו את זה- הם פשוט היו כאלה.
האופציה הכי טובה של אנה הייתה הכומר- שהיה זקן חביב, אבל כל הזמן ניסה להטיף לה מדוע כדאי לה להיות קתולית טובה כמו אימא, אבל אנה פשוט לא אהבה את הדת.
היא ידעה, בכל אופן, שהאדם היה זקן ובא בימים, וגם ככה הוא מדדה עם רגל בקבר בעשרים השנים האחרונות, והמטרה לא הייתה לגרום סבל לאף אחד- רק קצת ריגוש לעצמה. בבית הכלא בוודאי יהיה מעניין, והאדרנלין שבטח יהיה בלהרוג מישהו הוא חלום שהיא כבר זמן רב רוצה להגשים.
וחוץ מזה, לא היה לה יותר מדי זמן להיות בררנית, כיוון שברגעים אלה העצרת מתחילה להתכנס.
אנה לבשה על עצמה בגדים רחבים וטענה את האקדח הכדורים, מסתירה אותו בכיסה.לא היה לה מקום טוב יותר לשים אותו, וזה לא כאילו מישהו יתלונן.
היא פתחה את דלת חדר המעונות שלה ויצאה, לא טורחת לנעול אחריה.כשהלכה במסדרונות האוניברסיטה המקושטים, היא לא יכלה שלא לגלגל עיינים.בכל עבר היו נרות זיכרון, ומי שלא הלך לעצרת ישב בשקט ליד אולי שני תריסר נרות, מבט עגום על פניו.
היה לה מרחק קצר לעבור עד ליציאה ממעונות הסטודנטים, ומשם מרחק קצר עוד יותר עד ליציאה מהאוניברסיטה עצמה, וההליכה במקום הזה, מוקפת בכל כך הרבה עצב מזויף אל אדם שהם כלל לא הכירו גרמה לה רק לרצות יותר להרוג מישהו.נראה איך הם יתמודדו עם צער לאדם שהם כן מכירים.
כשהגיעה אל השער היא הנהנה אל עבר השוער והמשיכה ללכת, שומעת מאחוריה אותו אומר ''יום טוב, אנה!''היא לא הסתובבה לענות, ורק המשיכה ללכת, ותוך דקה או שתיים הגיעה לפארק- בעיירה שלה הכל היה קרוב להכל.
העצרת התחילה, והיא נעמדה ליד כמה אנשים, שכמו האנשים הנהדרים שהם עמדו בדממה מוחלטת, מכבדים את כבוד המת.
פחות מחצי דקה אחרי שאנה הגיעה הכומר הזקן עלה לבמה, כאילו יד הגורל מסכימה איתה- צריך שיקרה משהו במקום המשעמם הזה.הוא הושיט את ידו אל המיקרופון, שעשה צליל צורם.''אני, בשם כל הכנסייה, רוצה לברך את אלדו מורו, ומקווה ומייחל שנשמתו תקודש לעד.''
הוא כיחכך בגרנו, מציץ אל עבר הדף שלו, בעוד היא שולפת את האקדח מכיסה.
היא דרכה אותו, והוא המשיך לדבר.''הוא היה אדם יקר לאיטליה, וקידש מטרות נעלות כ-''
יריית אקדח נשמעה.
אנה כיוונה טוב- הכדור פגע בצאוורו של הכומר.
אפילו היא הופתעה.
היא הנמיכה את האקדח, אבל לא הסתירה אותו.
לא היה טעם בכך.
כולם ראו, בדיוק כפי שרצתה.
הייתה דממה לכמה רגעים, ומיד אחר כך התרחשה מהומה.
שלושה שומרים הסתערו עליה, שניים מהם מחזיקים את ידיה, אוזקים אותן, בעוד השלישי לוקח את האקדח ושם על רגליה אזיקים.היא הוכנסה לרכב המשטרתי שהוצב ליד רק ליתר ביטחון, שבפעם הראשונה כבר הרבה זמן היה לו שימוש אמיתי (כי גם המשטרה לא טיפשה מספיק בכדי להתעסק עם המאפיה).
ששאלו אותה למה היא עשתה את זה,
היא רק ענתה-
''שעממתם אותי''
___________________________
החלטתי לעשות את הסיפור עם מטרת הצבעות, בעיקר כדי שתהיה לי מוטיבציה:)
אז, לפרק הבא- 12 הצבעות.
(בואו נראה אם זה מתאים מבחינת כמות ואז אני אחליט להמשך)
