בפעם הראשונה שראיתי אותה, הייתי מופתע בכלל שאחת כמוה מתעניינת בי.
היא הייתה בבר עם חברות שלה, ואני הייתי הברמן.
באותה תקופה עבדתי בכל כך הרבה עבודות, שאני לא בטוח איזה בר זה היה, אבל אותה אני זוכר.
השיער שלה היה פזור אז, ארוך ושחור, מסודר יפה באופן מושלם בתלתלים קטנים ומתוקים.
באור שהיה שם לא יכולתי לראות אז את פניה בברור, אבל באור האדמדם השהיה בבר יכולתי לראות שהיא יפייפיה.
יכול להיות שנעצתי יותר מדי מבטים, כי החברות שלה שמו לב, ודחפו אותה לדבר איתי.
היא ניגשה אלי, כולה סמוקה (אם כי יכול להיות שזאת היתה התאורה האדומה).
היה חמוד לראות את כולה נבוכה, אז חייכתי אליה חצי חיוך, מסיים להגיש משקה ללקוח אחר שהזמין.
שסיימתי עם הקוקטייל שלו, היא עדיין עמדה שם, מגומגמת.
''אממ, תהיתי, רק אולי.. איך קוראים לך?'' היא מילמלה, ואני חייכתי אליה.
''אני רונאלד''
הגשתי לכיוונה צ'ייסר של טקילה, צוחק קלות מכמה שהיא נבוכה.
''עליי''
''הו! תו-תודה!'' היא סוף סוף חייכה אליי.
היא שתתה את השוט, משתעלת קלות. זה היה מקסים.
''איך קוראים לך?''
''אני לוסי''
✩✩✩✩✩✩✩
אחרי אותו לילה, דיברנו כל יום, במשך שעות.
סיפרתי לה על התוכנית הגדולה שלי-
אני עובד בכל העבודות האלה, כי אני רוצה לצאת למסע קרוונים.
לגלות את העולם, אולי קצת לפתח את המוזיקה שלי, למצוא קהל מכל רחבי העולם.
היא התאהבה ברעיון, ואמרה לי שהיא תלך אחריי לכל מקום, ובעיקר לטיול הזה, כי הוא נשמע מדהים.
נהיינו רשמיים מהר מאוד.
אחרי שהיא הבינה שאין לה סיבה לחשוש ממני, היא נהייתה אדם חמוד וקופצני, שמתלהב מכל רעיון, אבל לא ממהר ליזום.
אני דווקא אחד שיוזם, אחד שמתחיל דברים מאפס, וזה התאים לשנינו.
עם כסף היא לא כל כך הסתדרה, אז היא הציעה שנאחד חשבונות.
לי היה לא מעט נסיון, כיוון שעבדתי בכמה עבודות במקביל, והייתי חייב לדעת מה הולך לאן כל הזמן.
מובן שהסכמתי. אולי זה היה מסבך קצת את החישובים, אבל תמיד רציתי לעזור ללוסי.
✩✩✩✩✩✩✩
