זה היה עוד יום רגיל, בשבוע רגיל.
כשהתגייסתי, הייתי היחיד מבין החברים שלי שהלך לקרבי.
הייתי כל כך שמח, והתרגשתי מאוד.
כולם קינאו, אז זה רק הפך את זה לטוב יותר.
אבל עכשיו, שאני כבר שנה וחצי לתוך השירות, אני משועמם להחריד.
אנחנו עושים את אותם הדברים שוב ושוב, ולמרות שבהתחלה זה היה מרגש- לעלות מוקדם מאוד בבוקר על מדים, לתרגל קרב או להתאמן עם הנשק.
הדברים היחידים שהיו אולי מעניינים, היו הפיטרולים. היינו צריכים להיות דרוכים כל הזמן, בהיכון לכל דבר שלא יבוא.
לרוב הדברים לא באו, אבל היה נחמד שהיה מה לעשות.
את החברים מהתיכון לא היה פה בבסיס, אבל גם כאן לא היה משעמם-
שנה וחצי תקוע עם אנשים על גבול סוריה באמת יוצר קשרים.
היה לנו את נועם, שתמיד מתלונן על כאבי רגליים, ואת רותם, שבאמת יש לו כאבי רגליים, וגם את איתמר וליאם.
יש עוד, כמובן, אבל אני לא מתחבר עם כולם, והם לא כל כך מעניינים אותי.
אנחנו חבורה מעניינת, בכל המובנים.
בחדר האוכל אנחנו יושבים בקבוצה, ותמיד עובדים ביחד בתורנות מטבח, ששמים שמירות אנחנו מבקשים להיות אחד את השני, וכשיוצאים לשטח כבר יודעים להצמיד אותנו.
זה לא היה מפתיע שגם בפיטרול הזה הוצמדנו.
זה התחיל שגרתי- בדקנו את כל המקומות המוכרים בגבול, וידאנו שבמגדלי השמירה הכל בסדר, שוחחנו קצת עם השומרים, דיברנו, צחקנו.
היה נחמד.
לפתע ראיתי משהו זז ליד הגבול-
זה לרוב חתול או שיח, אז לא נבהלתי, אבל הקפדתי לשים לב.
הדבר קפא לכמה רגעים, אבל לאחר מכן המשיך לזוז, נראה יותר ויותר כמו אדם.
התקרבתי לגבול בעוד חברי משתתקים, מתחילים לשים לב.
הרמתי את הנשק, עדיין לא דורך אותו.
האיש כרע על הרצפה, כמגשש.
''אדם? הכל בסדר?'' ליאם לחש.
היסיתי אותו, מתקרב יותר לגבול.
האדם זחל על האדמה לכיווני, מתקרב באופן מסוכן.
לא יכולתי לראות אם הוא חמוש, אבל תרמיל גדול היה על גבו.
הוא התקרב יותר.
