אהבה כלואה

פרק 1

**עבר**

-שירה-

רקדתי.
לא היה אכפת לי מאף אחד, לא מבל שצופה בי, לא מהאנשים האחרים במועדון שצופים בי, פשוט רקדתי.
הרגשתי חופשיה.
אני לא מרגישה ככה כל כך הרבה אבל כשאני יודעת שבל שומרת עליי, שהיא שומרת למקרה שאני אשתכר אבל לא מסרבת.
שהיא שומרת עם מישהו צופה בי יותר מידי זמן, אבל לא אומרת לי להפסיק.
שהיא דואגת שאף אחד לא יתקרב אליי ולא יגרום לי להרגיש לא בנוח, אבל לא מרחיקה אותי מאחרים.
אני מרגישה כל כך חופשיה רק ברגעים האלה, כל כך נוח לי, משוחרר לי, הריח של האלכוהול באוויר, הריקודים, השירה המזוויעה של אנשים במועדון כולל אני, ככה אני אוהבת את זה.
עד שזה נהרס.
אני מרגישה את גופי מוצמד לקיר והבל פה של אלכוהול נכנס לאפי.
אני לא פוחדת כי אני יודעת שבל כאן וכמו שחשבתי, היא באה.
היא הרביצה לו ולכל האחרים שהיו איתו.
מישהו אחר, מישהו שאני לא מכירה, עזר לה, אבל אני לא מספיקה להכיר מי זה לפני שמישהו אחר מגיע ומושיט לי את ידו.
אני סורקת את גופו, שיערו השחור והמבולגן, חולצתו המכופתרת אבל שני הכפתורים העליונים פתוחים.
מכנסיו הארוכים ונעליו שנראות יקרות יותר מהבית שלי ושל בל.
העיניים שלו מראות שהוא לא שיכור, הוא נראה כמו מישהו לסמוך עליו, אבל אני לא סומכת על השיפוט שלי יותר, לא מאז מה שקרה איתו.
אני מסתובבת לבל, רוצה לשאול אותה אם זה בסדר אבל היא עסוקה בלהילחם נגד אותם בחורים שהחזיקו אותי.
אני בולעת את הגוש שבגרוני ומחליטה לקחת את ידו של הזר.
ברגע שאני מניחה את ידי בידו אני מרגישה את הגוף שלי נרגע ונמס מהמגע שלו, וזה מפחיד אותי.
אני לא סומכת על עצמי בענייני אהבה או זוגיות או בכללי על מי לסמוך.
הבן אדם היחיד שאני סומכת עליו במאה אחוז זאת בל.
הוא מוביל אותי לחדר סגור ואני מרגישה את הלב שלי פועם בחוזקה.
''אל תבהלי.'' הוא אומר, קולו רך ונעים לאוזן.
הוא מחייך חיוך רגוע ונותן לי את המרחק שלי, לא מתקרב אליי גם כשאני מתרחקת לאחור ''זה כדי שהם לא יפגעו בך בטעות, היו להם אקדחים.'' הוא מסביר.
אני מהנהנת באיטיות וסורקת את הפנים שלו, מנסה למצוא משהו שאומר שהוא בן אדם רע, שהוא יפגע בי, שהוא ישתמש בי, אבל כל מה שאני מוצאת זה את העיניים שלו, העיניים הכחולות שלו שמשדרות לי שהכל בסדר.
''אני קרלו.'' הוא אומר.
''שירה.'' אני מצליחה להוציא, קולי שקט, אני לא אוהבת את ההרגשה הזאת.
אני מרגישה מאוימת אבל לא על ידו.
אני מרגישה שהכל טוב ושלא יקרה לי כלום, שהוא שומר עליי, וזה מה שמאיים עליי.
התחושה הטובה הזאת, התחושה הספציפית הזאת, לא הרגשתי אותה שנים, לא מאז מה שהיה איתו, ומאז זאת הייתה התחושה שהכי הפחידה אותי.
תמיד כשהרגשתי אותה, אותה שאומרת לי שהכל בסדר, פחדתי.
פחדתי כי התחושה הזאת בגדה בי, ומאז אף פעם לא יכולתי להבחין מתי לסמוך עליה ומתי לא, זאת הסיבה שאני תמיד עם בל, תמיד סמכתי עליה ועל התחושות שלה כי לא יכולתי לסמוך על שלי.
אני מתרחקת לאחור עד שאני מרגישה משהו רך מתחתי ואני נופלת עליו, אני נופלת על מיטה.
הוא, קרלו, מתכופף למקרר קטן ומוציא משם בקבוק.
הוא זורק אותו אליי ואני תופסת אותו.
'אל תקחי שתייה מאחרים. אף פעם.'
אני נזכרת במשפט שבל דאגה להגיד לי וישר מעיפה את הבקבוק ממני.
אני מצפה לפגיעה הזאת.
לצעקה, למכה, לצריבה, אבל אני שומעת רק צחוק.
אני מסתכלת עליו ורואה שהוא מצחקק קצת.
''את בחורה חכמה, אבל זה רק מים ואני באמת ממליץ לך לשתות.'' הוא אומר ומוציא עוד בקבוק.
'אני רוצה שתצחק עוד פעם' אני רוצה להגיד לו אבל בולעת את המילים.
הוא פותח את הבקבוק ולוגם ממנו, דואג להראות לי שהוא בלע את המים ושאין לו שום דבר בידיים.
הוא זורק את הבקבוק אליי ואני תופסת אותו ופותחת אותו.
אני מקרבת את האף שלי קודם לנסות לראות אולי הוא שם משהו כשדעתי הייתה מוסחת, אפילו שזה בלתי אפשרי.
אני מרגישה את הגרון שלי צועק לשלוק מים הזה.
היא תעזור לי. אם יקרה משהו היא תהיה פה, היא תמיד פה.
אני אומרת לעצמי ושותה את המים.
כשאני מסיימת אני מחכה לזה שוב.
מחכה, אולי להרגיש את העילפון, את העיניים שלי נעצמות, את הגוף שלי רועד, אבל אני לא מרגישה כלום.
אני מחליטה לשתות עוד שלוק וגם אז, כלום לא קורה.
אני שומעת אותו צוחק שוב ולא יכולה לעצור את החיוך שמתפשט לי על הפנים.
אני רואה שהוא גורר כיסא ויושב עליו, עדיין דואג לשמור על מרחק ממני.
''אם תרצי לברוח, יש מאחורייך דלת. היא תוביל אותך ליציאה האחורית, משם תפני פעמיים שמאלה ותגיעי לכביש הראשי ולכניסה הראשית למועדון.'' הוא מסביר לי.
אני מסובבת את ראשי ורואה את הדלת שדיבר עליה.
''תודה.'' אני אומרת, קולי כבר נשמע הרבה יותר ברור.

אני לא יודעת כמה זמן עבר אבל אני וקרלו כבר דיברנו.
לאט לאט, בתזוזות קטנות, הסכמתי לו לבוא לשבת לידי על המיטה, עדיין שמרנו על מרחק אבל הוא כבר היה הרבה יותר קרוב ויכולתי לראות אותו בבירור.
אנחנו מדברים צוחקים סתם על דברים רנדומליים.
''היי, למה כל כך פחדת מקודם? כאילו, יש סיבה מיוחדת?" הוא שואל.
אני מנידה את ראשי ומצחקקת אבל אין הומור בסיבה האמיתית.
אני לא מספרת לו הכל אבל אני רק אומרת ''סתם, כנראה אני קצת, כלואה בעבר.''
הוא מהנהנת כאילו מבין אותי ומה עברתי, אפילו שהוא לא.
''אתה יודע כמה זמן עבר?" אני שואלת מכיוון שאני לא מצליחה למצוא שעון בחדר והטלפון שלי מת.
הוא נראה כאילו הוא חושב קצת לפני שאומר ''פחות או יותר שעה וחצי.''
הפנים שלי מראות סימנים ברורים של בלבול כי הוא לא הוציא טלפון או הסתכל על השעון שלו, הוא כנראה מבין כי הוא מצחקק ומלטף את עורפו במבוכה ''אה.. אני פשוט.. אני חושב על סדרות שראיתי או סרטים או משהו שאני יודע פחות או יותר את האורך שלו, נגיד סדרה שאני יודע בעל פה וכל פרק שלה הוא עשרים דקות, אז כל פעם שפרק נגמר בראש שלי אני יודע שעבר פחות או יותר עשרים דקות. זה לא כאילו שאני לא מקשיב לך, או שאני לא כאן או..'' הוא מדבר מהר וזה ברור שהוא מובך קצת.
אני מצחקקת, נהנית לראות אותו קצת מובך ואני אפילו לא יודעת למה.
''סליחה.. אני סתם מדבר כשאני לא יודע מה להגיד.'' הוא אומר
''זה בסדר. גם אני.'' אני אומרת ושנינו מצחקקים בשקט, כל אחד לעצמו.
עיניי יורדות לשפתיים שלו, הן ורודות בהירות וזה מתאים לעור השזוף שלו.
הן נראות כל כך.. טעימות.
בלי לשים לב אנחנו מתקרבים אחד לשני, כמעט נוגעים אבל הרגע שידו נוגעת בשלי אני מתרחקת.
''סליחה.. אני.. אני צריכה ללכת..'' אני ממלמלת ונעמדת, לא יכולה להסתכל עליו מרוב מבוכה.
הוא כנראה מבין ועומד גם הוא
''לא זה בסדר, סליחה שהלחצתי אותך. אני אלך להביא אותם.'' הוא אומר ויוצא מהחדר.
פאק.
למה עשיתי את זה.
למה הלב שלי דופק כל כך מהר עכשיו, למה אני רוצה להרגיש את היד שלו שוב, למה אני רוצה לטעום את שפתיו, למה אני רוצה להרגיש את שיערו בין אצבעותיי.
אסור לי.
אני לא יכולה.
פאק.

___________________________________________

איזה כיף לחזור!
אני מודיעה מראש, יש לי הרבה תוכניות לספרים הבאים אז יש למה לחכות!

🖤