אהבה כלואה

פרק 2

**עבר**

-קרלו-

עברו כמה שבועות מאז שאני ושירה נפגשנו במועדון.
בגלל שמתאו ובל התקרבו, מצאנו את עצמנו מבלים יותר ויותר זמן אחד עם השנייה.
אף אחד מאיתנו לא הזכיר את הכמעט נשיקה במועדון אבל אני לא יכולה לשכוח מזה.
השפתיים הורדות שלה, הן היו כל כך מגרות.
העיניים בצבע דבש שלה, אני רק רוצה להסתכל עליהן כל הזמן.
אני אובססיבי.
היא אמרה שהיא כלואה בעבר, ואני לא יכול שלא לחשוב למה היא התכוונה.
למרות שהיא תקועה בעבר, אני לא יכול שלא לחשוב על העתיד.
אני יודע שאסור לנו להיות ביחד, היא הזכירה את זה באחת השיחות שלנו אבל לא הרחיבה לגבי זה ואני לא רציתי לדחוף אותה, חוץ מזה, אני במאפיה, והיא נראית כאילו תעשה הכל כדי להתרחק מהאזור הזה.
אני מסוכן לה, ואני לא רוצה לפגוע בה, אבל אני לא יכול להתנתק.
בשבועות שעבר התקרבנו, מאוד.
אני רוצה כל כך לנשק אותה, רק לטעום, רק פעם אחת, אבל אני יודע שזה לא יהיה פעם אחת.
אני יודע שאני ארצה עוד, ואני לא אוכל להפסיק.
אני לוקח הפסקה מהעבודה במשרד היום והולך לבית קפה.
הוא יחסית חדש, נפתח לא מזמן והוא שייך למאפיה אז אין לי בעיה ללכת אליו.
אני מגיע לבית הקפה והמארחת מושיבה אותי ישר.
המקום לא כזה עמוס ואני מסתכל בתפריט, כשאני יודע מה אני רוצה אני מרים את היד לקרוא למלצר.
''שלום אדוני, מה תרצה להזמין?" אני שומע את קולה וישר מרים את ראשי אליה.
''מה את עושה פה?" אני שואל אותה.
לחייה של שירה נצבעות באדום כשהיא הרימה את ראשה מהפנקס הקטן.
''עובדת.'' היא עונה את המובן מאליו.
אני אפילו לא יודע למה שאלתי את זה, ברור שזה העבודה שלה.
לא אכפת לי איפה היא עובדת, אבל זה שטח של המאפיה, וכל פעם שהיא מתקרבת לאזור כזה, היא בסכנה.
היא ממלמלת משהו והולכת לפני שהספקתי להזמין.
לאחר כמה דקות מגיע אליי מלצר אחר.
''צהריים טובין אדוני, מה תרצה להזמין?" הוא שואל אותי ואני מתעצבן שזאת לא היא.
''אני רוצה קנקן מים, טוסט רגיל, ואת שירה.'' אני אומר.
''סליחה?" הוא שואל כמבולבל.
''שירה. המלצרית שניגשה אליי.'' אני אומר, הטון שלי מודיע לו שלא כדאי לא להתנגד.
הוא מהנהן והולך.
לאחר פחות משתי דקות שירה מגיע עם מה שהזמנתי בידיה.
אני בטוח שהיא ביקשה להכין את זה עוד לפני המלצר השני, אני לא יודע איך היא ידע בדיוק מה רציתי, יכול להיות שאמרתי לה פעם אבל אני בטוח שזאת היא.
''ביקשת אותי?" היא שואלת.
אני מוזג מים בכוס שלי ומנחה לה בידי לשבת בכיסא שמולי.
היא מהססת רגע לפני שמתיישבת.
''למה התחמקת?" אני שואל לאחר מה שהרגיש כמו נצח.
אני מרגיש את הדם שלי רותח.
אני כועס שהיא מסתובבת כל הזמן באזור של המאפיה, אבל משום מה אני יותר כועס על זה שהתחמקה ממני.
היא מסתכלת עליי עם עיני הדבש המדבקות שלה ולא מזיזה אותן ממני.
אני נותן לה לסרוק בשקט את הפנים שלי.
לאחר עוד כמה דקות של שקט היא אומרת ''אתה עצבני.''
היא יותר קובעת מאשר אומרת.
אני מהנהן באיטיות, מאשר את החשדות שלה ואז היא שואלת ''למה?"
''כי זה האזור של המאפיה.'' אני עונה בכנות ''את בסכנה פה.''
היא מגלגלת עיניים וזה נראה כאילו הכתפיים שלה נשמטו, כאילו הייתה סכנה אמיתית אבל עכשיו אחרי שדיברתי הכל נראה לה כמו משחק.
אני מכווץ קצת את גבותיי, מנסה להבין מה פשר תגובתה.
''החברה הכי טובה שלי יוצאת עם הקאפו. אני בסכנה עשרים וארבע שבע.'' היא אומרת, ולא טועה, אבל אז היא ממשיכה ''מצד שני, כל עוד בל נושמת, אני לא בסכנה.'' היא קובעת שוב, כאילו יודעת בוודאות שבל תמיד תהיה שם להציל אותה.
אני לא יודע מה הסיבה שהיא סומכת עליה כל כך, היא סומכת עליה עם החיים שלה והרבה מעבר, אני בטוח שזה קשור למשהו שקרה בעברה אבל אני לא יכול להבין בדיוק מה זה.
אני רק יודע שזה מסוכן לסמוך כל כל הרבה על אותו בן אדם, זה מסוכן לשתיהן.
אני סומך על אחיי עם החיים שלי, אבל גם יודע להגן ולשמור על עצמי.
''זה מסוכן.'' אני אומר, היא מסתכלת עליי בשאלה ואז אני מסביר את עצמי ''לסמוך עליה כל כך הרבה. מה יקרה אם יום אחד היא לא תהיה שם?"
היא נושמת עמוק ואני שם לב שעיניה הופכות כהות יותר.
''היא תמיד שם. ואם לא אז היא תמיד באה.'' פה אני יודע שהיא מדברת מניסיון.
קרא לה משהו, פעם אחת שבל לא הייתה שם, אבל היא באה.
אני מהנהן באיטיות, מבין את מה שמסתתר בין מילותיה.
היא מסתכלת לאחור על השעון שתלוי על הקיר.
''אני צריכה לחזור לעבודה.'' היא אומרת ומושכת את הכיסא לאחור.
אני רוצה להגיד לה שתישאר איתי אבל מחליט שזה לא הדבר הנכון אז אני פשוט שותק.
אני שם לב לקמצוץ של אכזבה על פניה אבל היא ממהרת להסיר אותו.