יופי אכזרי

פרק 1

ולריה

אני עומדת מאחורי הבר באחד מהעסקים החוקיים של אבא שלי, מוזגת אלכוהול לכוסית, ושותה אותה בלגימה.
הטלפון שלי מצפצף על הבר, ועל המסך מופיע השם ׳לוקה׳.
אחי.
״ול, איפה את? אבא משתגע פה. הוא מחפש אותך כבר מעל לשעה. כדאי לך להגיע עכשיו הביתה, אחרת לא תראי אור יום עד שתהיי בת עשרים ואחת.״
״קרה משהו? הבארטבה שוב חזרו לרחובות?״ אני שואלת, אדישה לדבריו.
״לא קרה כלום. אבא עצבני אש, והוא מחפש אותך. תחזרי הביתה. עכשיו.״
אני מגלגלת עיניים לעצמי ואומרת,״אגיע בעוד שלושים דקות.״
״ול, הוא ממש עצבני. כדאי לך לחזור לפה עכש-״ אני מתנתקת.
״אבאל׳ה שוב עצבני? מה קרה הפעם, לקחת לו את הקוקאין מהמשרד?״
אני מניפה את ראשי לאחור וצוחקת.
״אחרי מה שקרה, החלטתי לוותר לו הפעם הזאת ולהשאיר לו את המלאי שלם.״
היא מחייכת ושואלת,״אז מה קרה הפעם? לוקה נשמע די עצבני בטלפון.״
אני מרימה גבה והיא מסיטה את מבטה במהירות.
״את עושה את זה שוב.״
״עושה מה?״ היא שואלת בלי להסתכל לי בעיניים.
״מסמיקה.״
״מה? אני לא מסמיקה.״
״את מסמיקה. את יותר אדומה מהתחת של הזונות במועדון אחרי סקס.״
היא מכווצת את מבטה, כאילו מדמיינת את התמונה.
״איכס, ול! אני לא רוצה לדמיין את התחת שלהן! הוא כולו מנותח שהוא נראה כמו שני כדורי אוויר.״
אנחנו צוחקות במשך זמן רב, עד שדמעות מציצות מבעד לעיניי.
הטלפון שלי מצלצל פעם נוספת, ושוב, זה לוקה.
״ול, את צריכה להגיע לכאן. עכשיו. לא בעוד שלושים דקות. עכשיו.״
״למה? מה קורה? תספר לי. אני לא צריכה להיות שם בשביל לשמוע.״
״זה לא המקרה, ול. את צריכה להיות כאן. זאת שיחה שאמורה להתנהל בארבע עיניים.״
ברגע שמילים אלה יוצאות מפיו, אני מבינה שהעניין רציני.
משהו אכן קרה. הוא פשוט לא מספר לי מה.
״אוקיי. אני יוצאת עכשיו.״
״יופי. אחכה לך.״
והוא מנתק.
אני ממהרת אל החדר האחורי, שם נמצא התיק שלי.
צעדיה של אדריאנה נשמעים מאחורי.
״ול? קרה משהו?״ היא שואלת.
אני לא עונה, לוקחת את תיקי ויוצאת מהחדר, ממשיכה לכיוון דלת היציאה האחורית.
״ול. ול!״ אדריאנה ממשיכה לעקוב אחרי ולקרוא בשמי, אך אני מתעלמת.
״לפחות תגידי לי לאן את הולכת!״ היא צועקת כשאני יוצאת מפתח הדלת ועולה על האופנוע.
אני לובשת את הקסדה במהירות, סוחטת את הידיות, ומאיצה אל הכביש הפתוח.
האופנוע חולף על פני הרחובות במהירות.
לפתע, משום מקום, מגיחים שני אופנועים נוספים.
הם נעמדים משני צדדי, מגבירים מהירות, כך שכל אחד מהם נוסע לצידי.
אני מאיצה את האופנוע, כך שיווצר בינינו מרחק, ושני האופנוענים מאיצים גם הם.
וזה מכה בי, כמו סטירה.
הבארטבה.
הם כאן.
שני חיילי הבארטבה שולפים אקדחים, מתחילים לרסס אותי ביריות.
אני מאיצה את המהירות פעם נוספת, יוצרת בינינו מרחק.
אנחנו מגיעים לרחוב המקביל לרחוב שלי.
בינתיים, אף ירייה לא פגעה בי.
אני שומעת את שני האופנועים נוסעים לכיווני, ואני ממשיכה לנסוע, לא מסתכלת לאחור.
כשאני מגיעה אל הפנייה אל הרחוב שלי, אני מרגישה אותו.
את הקליע שחודר אל זרועי השמאלית.
ידי מאבדת את תחושתה, הדם מתחיל לזרום, ואני מאבדת שליטה על האופנוע.
אני מתרסקת בפינת הרחוב, תומכת בזרועי השמאלית, ומנסה להתרומם לישיבה.
שני האופנועים נעצרים מולי, שני החיילים יורדים ומתקדמים לכיווני.
הם מתחילים לדבר ביניהם.
אחד שולף את הטלפון שלו, מדבר ברוסית.
השני, בועט בבטני בחוזקה.
החייל מנתק את הטלפון, ומוציא סכין מכיסו.
״איזו אישה יפה את. יהיה חבל להרוג אותך. אני חושב שנהנה ממנה קצת לפני שנהרוג אותה. מה אתה אומר, מקס?״
הוא לא עונה לו, אך מתכופף ומרים אותי על רגליי.
זרועי השמאלית שורפת כשהוא מהדק את אחיזתו בה.
הם מובילים אותי לקצה הרחוב, לסמטה, ונכנסים אליה.
שניהם גוערים מעליי, מסתירים אותי מהשאר, כך שאף אחד לא יוכל לראות אותי.
אני מרגישה יד אחת עולה במעלה מותני, מלטפת.
אחריה מתווספת עוד זרוע, נוגעת בחזי.
דמעות מאיימות לפרוץ מעייני, כשאני מבינה את מר גורלי.
אני הולכת להיאנס.
על ידי שני חיילי הבארטבה.
ואז הם יהרגו אותי.
ואף אחד לא ידע.
אף אחד לא ידע מה עבר עליי ברגעי האחרונים, וכל זה קרה כשהייתי במרחק קצר מביתי.
ידיהם ממשיכות ללטף, למעלה ולמטה, למעלה ולמטה.
עד שלפתע, שניהם נופלים על הרצפה.
שלוליות דם נאספות מתחתם.
לשניהם יש חור באמצע החזה בדיוק.
בלב.
הם שוכבים על הרצפה, נטולי חיים.
״ול? ול! את בסדר? אוי, אלוהים, בבקשה תגידי לי שאת בסדר.״
לוקה ממהר אליי בצעדים מהירים ואוסף אותי אל זרועותיו.
״אני בסדר, לוק. עכשיו אני בסדר. הצלת אותי,״ אני בוכה על חזהו.
״איך מצאת אותי?״ אני שואלת מבעד לבכיי.
״חיכיתי לך מחוץ לשער הכניסה, כי רציתי שנדבר לפני שאת נכנסת למשרד של אבא. כשראיתי שאת לא מגיעה, יצאתי לרחוב, ושמעתי יריות. ישר הבנתי שזה קשור בך, ילדונת.״
״אל תקרא לי ילדונת.״ אני מכה בחזהו וצוחקת.
״אבל את ילדונת. רק בת שמונה עשרה.״
״אתה בן עשרים ושלוש.״
״רואה? רק ילדונת.״ הוא מחייך אליי חיוך חם, אוסף אותי אל בין זרועותיו ומוביל אותי הביתה.
כשאנחנו נכנסים, הוא מטפל בזרועי.
״ותזכרי, אל תריבי איתו עד שיסיים את דבריו. הוא עצבני וכשהוא עצבני את יודעת כמה הוא-״
״מאבד את עצמו בכעס. כן, כן.״
״ילדה חכמה. קדימה, הוא מחכה לך. בואי נלך.״
אנחנו מתקדמים ביחד אל המשרד של אבא, שאליו לא ניתן להיכנס אלא אם זומנת על ידי אבא.
לוקה נוקש על הדלת ופותח אותה, נותן לי להיכנס ראשונה.
״רצית לראות אותי, אבא?״ אני שואלת ומתיישבת.
״כן, ולריה. רציתי לדבר איתך. לוקה, תצא ותיכנס כשאקרא לך.״
לוקה יוצא מבלי להוסיף מילה, סוגר אחריו את הדלת.
״אבא, מה קורה?״ אני שואלת בלי סבלנות.
״ולריה, אני רוצה לדבר איתך על נישואים.״
״נישואים?״ אני שואלת בגבות מכווצות.
״את הולכת להתחתן עם הקאפו של המאפיה בניו יורק בעוד ארבעה שבועות.״
אני מסתכלת עליו, מעכלת את המידע.
״להתחתן? אבל חשבתי שיש לי עוד ארבע שנים לפחות עד שאפשר יהיה לשדך לי את אחד מהקאפוים.״
״אנחנו צריכים לחתן אותך הכי מוקדם שאפשר. אין אפשרות לדחות את זה יותר, ולריה.״
״מה זאת אומרת לדחות את זה יותר? כבר תכננת את זה לפני?״
״את מיועדת לו מאז שהיית בת שלוש עשרה, בתי. הוא חיכה לך חמש שנים.״
״מה?״ אני מיועדת לקאפו של המאפיה מאז שהייתי בת שלוש עשרה.
גורלי נקבע מאז שהייתי תינוקת.
גידלו אותי בצל המאפיה.
לא הלכתי לבית הספר.
לא היו לי חברים.
לא יצאתי לבילויים כמו שאר בני גילי.
לימדו אותי שכשאגדל, יחתנו אותי עם גבר ותפקידי יהיה ללדת לו ילדים ולגדל אותם.
לא רציתי את החיים האלה. אני עדיין לא רוצה.
אני רוצה לחיות.
אני רוצה לבלות.
אני רוצה לחוות אהבת אמת.
אני רוצה להקים משפחה מתוך אהבה ולא מתוך עסקי המאפיה.
אני רוצה חיים מאושרים, מלאי שמחה ואהבה.
אך עכשיו, זה לא כבר לא יכול לקרות.
כי אני מתחתנת.
בעוד ארבעה שבועות.
עם הקאפו של המאפיה בניו יורק.
״מה יקרה אחרי שנתחתן?״ אני שואלת בקול חלש.
״את תעברי לגור איתו בניו יורק, שם אתם תקימו את המשפחה שלכם.״
״למה אנחנו לא יכולים להישאר כאן?״
״כי זו הבחירה הכי טובה עבורך, בתי. את תהיי הכי בטוחה שם, רחוק מהבארטבה.״
״אני לא רוצה להתחתן איתו. אני לא רוצה לעזוב.״ אני אומרת.
״אין לך ברירה, ולריה. זה לטובת המאפיה. ולמען המאפיה, צריך להקריב. גם אם זה את האושר שלך.״
״אז אתה רוצה שאהיה אומללה כל חיי, בגלל החלטה מטופשת שאני צריכה להתחתן עם גבר שאני לא אוהבת?״
״זה לא מה שאמרתי, ולריה. אמרתי שלמען ביטחונך ולביטחון המאפיה, זו האפשרות הכי טובה. שאת תתחתני עם הקאפו.״
״אבל אבא-״
״לא. אני לא רוצה לשמוע על זה יותר. החתונה הזו תתקיים אם תרצי ואם לא תרצי. מחר בערב אנחנו ניפגש עם החתן ומשפחתו.״
הוא קם מהכיסא, מרים את בקבוק הרום שלו, מוזג לכוסו ושותה לגימה ארוכה.
מה שאומר שהשיחה הסתיימה.
אני קמה מהכיסא, יוצאת מהחדר.
לוקה תופס אותי באמצע הדרך לחדרי.
״ול? מה קרה? מה הוא אמר? את בסדר?״
הוא תופס בכתפי, מחזיק אותי במקומי.
״ול?״
אני לא עונה. רק מסתכלת עליו.
״מה קרה? ספרי לי. אני אחיך הגדול. אני אעזור לך.״
״אני מתחתנת עם הקאפו של המאפיה בניו יורק בעוד ארבעה שבועות.״ אני אומרת בלחישה.
״מה?״
״אבא אומר שהחתונה הזו נקבעה כבר לפני חמש שנים.״
״את צוחקת עליי.״
אני מנענעת בראשי מצד לצד, מסמנת לו שאני לא משקרת.
הוא מקלל בשקט, עוקף אותי ויורד לכיוון המשרד של אבא.
אני נכנסת לחדרי, בדיוק שקולו של לוקה נשמע מהמסדרון.
הוא צועק על אבא.
הוא מגן עליי. כמו שהוא תמיד עשה.
לוקה. אחי הגדול. המגן שלי.
דמעות מתחילות לזלוג מעיניי על מר גורלי, על לוקה, ועל הכל.
אני נכנסת למיטה, ובוכה עד שאני נרדמת.