יופי אכזרי

פרק 5

ולריה

שבועיים עברו מאז אותה ארוחת ערב, וההכנות לקראת החתונה בעיצומן.
היום אני ואימו של כריסטיאנו, אוליביה, נוסעות לבחור לי שמלת כלה.
לא באמת אכפת לי איזו שמלה היא תבחר בשבילי, כי אני לא מתכוונת להתנהג כמו ארוסה מתלהבת.
כי אני לא.
החתונה הזו תהיה אסון.
המפגש הראשוני לא הלך כצפוי, והמפגש הבא שלנו יהיה בעוד שבועיים- ביום החתונה.
״מיס ולריה, גברת אוליביה כאן.״ אומרת לילי מפתח החדר.
אני מגלגלת את עיניי, מסרקת את שערי באצבעותיי, לוקחת את תיקי ויוצאת.
״ולריה!״ קורא לי אבא מלמטה.
״כן, אבא?״
״אוליביה דה לוקה נמצאת פה בחוץ, ואני מזהיר אותך. את הולכת להתנהג כראוי. אם אשמע שעשית בעיות או שהתנהגת בחוצפה, את תשלמי על זה.״ הוא אומר במבט מאיים.
רעש עובר בגבי כשהוא מסתכל לתוך עיניי ושואל, ״ברור?״
״ברור.״ אני עונה בקול מתוח.
אבא שלי הוא האדם שגידל אותי להיות מי שאני היום, ואוהב אותי אהבה עצומה, אך הוא יכול להיות מאוד מפחיד כשהוא מאיים.
״יופי. לילי, לווי אותה החוצה בבקשה. אסור לתת לאוליביה לחכות.״
״בואי, מתוקה.״ אוליביה מסמנת לי להתקדם.
אני מרגישה כאילו אני הולכת אל דרכי לתוך הגיהינום והשטן מחכה לי מחוץ לדלת.
לילי פותחת את הדלת, וכמובן, אוליביה עומדת בחזית בגב זקוף וסנטר מורם.
״ולריה. כמה נחמד סוף סוף לפגוש אותך.״ היא אומרת בקול גבוה מדי, ועם חיוך מזויף מדי על הפנים. ואני די בטוחה שהסנטר והשפתיים שלה עברו כמה זריקות בוטוקס.
״אוליביה.״ אני אומרת ברשמיות.
״אוליביה, כמה טוב לראות אותך.״ אומר אבא מאחורי.
״סנטיאגו.״ היא לוחצת את ידו בהתלהבות.
אני מהדקת את שפתי בחוזקה כדי לא לצחוק מרוב ההתלהבות שלה למראה אבי.
היא מרחיקה את שערה מפניה, ואפשר לראות את הסימונים של ניתוחי הפנים שלה.
אני נושכת את שפתי עוד יותר בחוזקה.
הם מדברים ביניהם, ואני פשוט מזיזה את עיניי מאבי לאוליביה, במשך כל השיחה.
״אז סנטיאגו. חשבתי שאולי אתה ואני נוכל לשבת לקפה כל עוד אני בעיר.״
זהו. זה הקו האדום שלי. צחוק רם וחייתי פורץ מפי, בעוד אני מחזיקה את בטני.
״מה כל כך מצחיק?״ שואלת אוליביה בגבה מורמת, בעוד אבי צועק,״ולריה!״
אני ממהרת להתאפס על עצמי במהירות, למחות את דמעותיי מעיניי, ולהתיישר.
״אני מצטערת, אני מצטערת.״ אני אומרת.
״אוקיי, אם כך, אנחנו נזוז עכשיו.״ אוליביה ממהרת ליישר את החליפה שלה ולהסתובב לכיוון המכונית.
כשהיא רחוקה, אבי תופס בזרועי בחוזקה ולוחש באוזניי,״בלי עוד משחקים. מעכשיו את תתנהגי כמו שמצופה ממך להתנהג.״
״כן, אבא.״ אני אומרת בשיניים חשוקות ומשחררת את עצמי מאחיזתו.
אני ממהרת אל המכונית, נכנסת, ומתיישבת מול אוליביה.
כשהנהג עושה את הסיבוב אל השער הראשי, אני יכולה לראות את אבי נועץ מבט רצחני במכונית.
אני מסיטה את מבטו אל אוליביה ורואה שהיא כבר מביטה בי.
״אז, ולריה. בת כמה את?״ היא שואלת, קולה קר כקרח.
״שמונה עשרה.״ אני עונה.
״לא הגיל שכריסטיאנו רגיל אליו בדרך כלל אבל בסדר. אני בטוחה שהוא יהנה לזיין גוף כמו שלך, למרות הנסיבות.״
״אילו נסיבות?״ אני שואלת.
״אה, אביך לא סיפר לך על ולנטינה?״ היא שואלת בחיוך רחב ורשע.
״ולנטינה?״
״המאהבת שלו, כמובן.״ ובמילה אחת, היא הצליחה לשבור את ליבי השבור ממילא מהרגע שאבי קרא לי למשרדו.
״מ...מאהבת?״
״אוי, מתוקה. את לא באמת חשבת שכריסטיאנו ישמור לך
אמונים, נכון?״
כשאני לא עונה, היא צוחקת בקול רם, מטה את ראשה לאחור.
״ולריה, יקירתי. תני לי ללמד אותך שיעור קטן. בחיי המאפיה, את נחשבת רק לבובה על חוט. אין לך זכות בחירה, את נועדת לשמש לאם הילדים של בעלך, וכאן תפקידך נגמר.״
יש לו מאהבת.
קולה של אוליביה מתפוגג באוויר בעוד מחשבותיי בורחות אל הרגע שבו עיניי פגשו בעיניו של כריסטיאנו בפעם הראשונה.
העיניים הכחולות היפות ביותר שראיתי מימיי, מלאות ברגש שבלתי ניתן להבחין בו.
רגש שמבעיר בי אש חייתית וחזקה כל כך.
אש שגורמת לי לבעור, שגורמת לי לרצות להיות חזקה יותר ממה שאני. אש שמעצימה אותי.
האש של כריסטיאנו.
אבל עכשיו, האש הזו נכוותה בזכות הקרח של ליבי הקפוא.
אני אראה לו.
אני אגרום לו להצטער.
״הגענו. קדימה, ולריה.״ אוליביה יוצאת מהמכונית ומיישרת את גבה, מתחילה ללכת לכיוון הבוטיק, מבלי לחכות לי.

״תיישרי את הגב בבקשה, מיס ולריה.״
זאת השמלה החמש עשרה שאוליביה גרמה לי למדוד- כן, ספרתי.- ועדיין, היא לא התרצתה מאף שמלה.
״השמלה הזו משמינה אותה. תחליפי.״ היא דורשת.
״מיס אוליביה, אני דווקא חושבת ש-״ פרנצ׳סקה, בעלת הבוטיק, מתחילה לומר, אך אוליביה קוטעת אותה.
״לא מעניין אותי מה את חושבת. הבן שלי לא יתחתן עם אישה שנראית כאילו דחסו אותה לתוך שמלה. תחליפי. אותה.״
פרנצ׳סקה ממהרת להביא את שמלה מספר שש-עשרה, ולפתוח לי את הרוכסן מאחורה.
זו שמלה בעלת כתפיים חשופות, כשהכתפיות מתחילות באמצע המחוך, ומשם עד למטה.
השובל צמוד, וכך גם שאר הבד של השמלה.
אני מרגישה שאני בתוך נייר נצמד. השמלה הזאת חונקת אותי.
הבטן שלי נוגעת בגב שלי.
״מושלם! אל תיגעי בכלום!״ וברור שזו השמלה שהיא הכי תאהב מבין כל האחרות.
פרנצ׳סקה מתרחקת בצעדים מהירים לאחור, אך אומרת בשקט, ״מיס אוליביה, אני צריכה לקחת את המידות שלה.״
״לא! השמלה הזו מושלמת! אני רוצה אותה מוכנה עד שבוע הבא.״ היא מסתכלת עליי, המבט הבוחן שלה חותך אותי.
״ולריה, מה את חושבת על השמלה?״ היא שואלת אותי לפתע.
״אה... היא... מאוד יפה.״ אני אומרת כדי לפטור את עצמי מהעניין. השמלה הזו באמת יפה, אבל לא בשבילי.
״אבל?״ היא שואלת, כאילו קראה את מחשבותיי.
״אבל היא יותר מדי.״ אני מודה.
״מה זאת אומרת,׳יותר מדי׳?״ היא שואלת בטון מזלזל,״היא מושלמת.״
״היא פשוט לא מרגישה לי... נכון.״
״נו, באמת. יקירתי, זו השמלה היחידה שלא עושה לך גוף של תינוקת. האמיני לי שאני אומרת שזו השמלה הנבחרת.״
אני חושקת את שיני, אבל אומרת, ״בסדר. שיהיה.״
״מצוין. פרנצ׳סקה!״ היא קוראת.
״כן, מיס אוליביה?״
״תארזי את השמלה. אנחנו ניקח אותה.״
״אבל מיס אוליביה, אני חייבת לקחת מידות...״
״שום אבל! תארזי את השמלה. ולריה, תתלבשי ובואי נלך. סיימנו כאן.״ היא פוקדת.
אני יכולה לראות את הפחד בעיניה של פרנצ׳סקה למראה של אוליביה, ואני ממהרת להרגיע אותה.
״הכל בסדר. אחזור מחר כדי שתוכלי לקחת את המידות, בינתיים תשמרי את השמלה בצד, בסדר?״
״בסדר.״ היא אומרת ומחייכת חיוך קטן.
היא יוצאת מהחדר, נותנת לי להתלבש ולשקוע במחשבות.
לכריסטיאנו יש מאהבת.
איך אוכל לחיות לצידו, לישון לצידו, לגדל את ילדיו, בידיעה שבכל רגע הוא עלול לבגוד בי?
לא אוכל לשאת זאת. זה יהיה יותר מדי.
זה ישבור אותי.
הרי בליל הכלולות, הוא יהיה חייב לקחת את הבתולים שלי,
ומה יהיה אחר כך? מה יהיה אחרי שאחווה איתו את הלילה המיוחד בחיי? מה אם אחרי זה הוא לא ירצה אותי יותר, וילך לולנטינה?
אני מטה את ראשי מצד לצד, מסלקת את המחשבה הזו.
לא אתן לו לשבור אותי. אני אוכיח לו שאני חזקה יותר ממה שהוא חושב.