יופי אכזרי

פרק 7

כריסטיאנו

השער הגדול והשחור נפתח, באיטיות, והמכונית נכנסת דרך השער.
סנטיאגו רוסו רוצה לדבר איתי בארבע עיניים.
מעניין אותי לדעת על מה יש לממזר הזקן הזה לדבר איתי אחרי שמכר לי את ביתו הקטינה.
כשאנחנו נכנסים, אני מבחין שהשטח ריק מחיילים.
בדרך כלל, כשהגעתי לכאן, המקום היה שורץ גברים חמושים.
אבל עכשיו, המקום ריק. משהו מסריח קרה.
אני נכנס אל הבית הענק, ומוצא את עוזרת הבית במטבח.
״מר סנטיאגו נמצא במשרדו. הוא ממתין לך.״
כשאני בפתח הדלת, אני מביט אל המדרגות המובילות אל הקומה העליונה.
מחשבותיי נודדות ישירות אליה.
האם היא נמצאת שם, באחד החדרים?
התאווה והרצון לעלות למעלה מכה בי כמו סטירה.
רגליי לוקחות אותי מעצמן אל עבר המדרגות.
אני עולה מדרגה אחת. ועוד אחת. ועוד אחת, עד שאני מגיע לסוף גרם המדרגות.
אני נעמד בפתח המסדרון, המלא בדלתות.
באיזה חדר היא יכולה להיות?
רוב דלתות החדרים סגורות.
רק בחדר אחד הדלת פתוחה עם חריץ קטנטן.
אני מתקדם לעבר הדלת, ונעצר שוב לפני שאני נכנס.
קולות צחקוק נשמעים מתוך החדר.
״מתוקים שלי, הגיע הזמן ללכת לישון.״ זהו קולה של ולריה.
הקול שלה גורם לליבי לעשות סלטה בחזי.
״אבל ולי, אנחנו רוצים עוד סיפור!״ נשמע קול של ילדה קטנה.
לפתע, הקולות נחלשים.
אני מזדקף, מוכן לברוח, כשנשמעים צעדים מהצד השני של הדלת.
היא מתקרבת, והדם בגופי בוער. הנשימה שלי מתקצרת.
עורי מרגיש כאילו הוא עומד להיתלש, והלב שלי מתרחב.
הידית של הדלת נפתחת, ואני ממהר לפנות לחדר ממול.
אני נכנס אליו, סוגר את הדלת מאחורי, חוסם אותה בגופי.
עיני סורקות את החדר. הוא גברי.
קירות שחורים, מצעים שחורים, שטיח אפור כהה, חדר אמבטיה צמוד בצבעי אפרפר.
זהו החדר של לוקה, אחיה הגדול. אני מנחש.
צעדיה של ולריה נעצרים באמצע המסדרון, ושרירי מתקשחים.
״מיס ולריה, תרצי שאכין לך אמבטיה?״ קולה של עוזרת הבית נשמע.
״כן, זה יהיה מצוין, לילי. תודה.״
הזין שלי מתקשה מהמחשבה על גופה העירום, הבתול, והסקסי של ארוסתי.
המים בחדר הסמוך זורמים, ואני יכול לשמוע את האמבטיה מתמלאת לאט לאט.
מחשבותיי נודדות למקומות מלוכלכים כל כך, עד שאני אהיה חייב ללכת לכנסייה ולהתוודות על חטאיי.
הגוף שלה הוא כמו מקדש, אסור כל כך, אך מעורר תשוקה כל כך.
היא גורמת לי להרגיש שחזרתי בזמן חמש עשרה שנה לאחור, שהייתי חייל פשוט, והייתי מתרגש מכל זונה שהייתה מעיפה את מבטה לכיווני.
אך הפעם זה שונה. אני יכול להרגיש את זה.
הפעם, החייתיות שבי רוצה לפרוץ החוצה כשהיא מסתכלת עליי.
הרגשות שבי גואים ועולים כמו גל צונאמי.
התשוקה בגופי בוערת, והרגש החבוי בליבי פועם.
והידיעה שאסור לי לגעת בה עד מחר, רק מעצימה אותו.
ההתרגשות ללילה הקרב ובא מרגש אותי.
כי אני יודע שהיא מרגישה כמוני.
לא ראיתי אותה במשך ארבעה שבועות, אך אני יודע שהגעגוע והריחוק עשו את שלהם.
ראיתי את האש המאיימת לשרוף אותי בעיניה החומות.
אך זה לא ימנע ממני מלהמשיך לרצות אותה.
מלהמשיך לדמיין את כל הדרכים בהן אגרום לה להרגיש טוב, להרגיש כמו אישה אמיתית ומסופקת.
אני מחכה לרגע שבו ארגיש את הכוס הבתול והקטן שלה מתכווץ סביבי.
לרגע שבו אביט בה כשתגמור, תפקח את עיניה ותביט בי.
והמחשבה עליה עירומה בחדר הסמוך רק מעצימה את זה יותר.
מעצימה את הכאב הזה, שאני כל כך קרוב, אך כל כך רחוק ממנה.
רעש המים בחדר המקלחת נעצר, ואני יכול לשמוע אותה נכנסת לתוך המים.
גניחה עמוקה נשמעת, וליבי מאיים לפרוץ מחזי.
אלוהים אדירים.
אני חייב לצאת מכאן לפני שאפרוץ את הדלת ההיא.
זיעה קרה התחילה לזלוג על פניי.
המסדרון שקט. כל הדלתות סגורות, והחדרים חשוכים.
אביה של ולריה נמצא בקומה התחתונה, ואחיה הקטנים נמצאים בחדרם.
אז איפה לוקה? הוא אמור להיות פה גם כן.
בדרך כלל הוא נמצא עם אביו במשרדו.
אך הפעם אני יודע שהוא לא שם, כי זו שיחה שאמורה להתנהל בארבע עיניים.
רעש המים המפכפכים בחדר הסמוך מוציא אותי מריכוז, אך אני מתעלם.
אני פותח את הדלת לחריץ קטן, סורק את המסדרון.
לילי, העוזרת, בדיוק יצאה מאחד החדרים.
החדר בקצה המסדרון.
לפני שהיא סוגרת את הדלת אני מקבל הבזק של מראה לפנים החדר.
קירות לבנים, מיטה מוצעת ומסודרת עם בגדים מסודרים עליה.
זהו חדרה של ארוסתי הקטנה. של ולריה.
צעדיה של לילי מתרחקים, והיא מתחילה לרדת במדרגות.
כשאני כבר לא שומע את צעדיה, אני פותח את דלת החדר לרווחה, ורץ לכיוון המדרגות.
באיטיות, אני מתחיל לרדת מדרגה מדרגה.
כשאני מגיע אל דלת משרדו של סנטיאגו, אני נכנס בלי לדפוק.
״סנטיאגו רוסו, עבר יותר מדי זמן.״ רגליי לוקחות אותי אל הכיסא שמול שולחנו.
״אכן, עבר יותר זמן. בוא, שב. יש נושא חשוב שאני צריך לדבר איתך עליו.״
אני מתיישב, והוא מתחיל לדבר.
״כפי שאתה יודע, הבארטבה והמאפיה של שיקגו נמצאים כעת במלחמה.״
אני מהנהן, ממתין שימשיך את דבריו.
״וזו גם אחת הסיבות שבגללן אני מוסר לך את בתי לאישה.
כדי שתגן עליה מכל סכנה. ואני צריך לדעת האם תוכל להבטיח לי שתגן עליה?״
אני צוחק צחוק קטן, מסתכל ישירות לעיניו החומות, הדומות כל כך לעיניה של ולריה.
״הסכנה היחידה שביתך צריכה לדאוג לגביה היא אני, סנטיאגו.״
״למה אתה מתכוון?״ הוא שואל, מצחו מתקמט.
״ברגע שנינשא, היא תהיה מוגנת מכל סכנה, כפי שרצית.
אך הדבר היחיד שלא תהיה לה הגנה מפניו, הוא אני.״
״אני לא מבין.״ הוא אומר שנית.
״אתה צריך לדעת, מר רוסו, שהשנאה שלי היא כמו האהבה שלי.
שתיהן מסוכנות. ולה לא תהיה הגנה מפניהן. אני אהרוס אותה.״
״אתה מאיים עליי?״ הוא שואל, עיניו מתרחבות.
״אני לא מאיים. אני מזהיר.״