הסטוקר האכזרי שלי

חלק 6- יום חדש, אתגרים חדשים

נ.מ טום

השעון על הקיר מראה ששבע בבוקר, ואני כבר מרגישה את הכאב משתקף בכל חלק בגופי. מתחת לאיפור שכיסיתי עליו את הסימנים מהלילה, אני מרגישה את הסימנים כמו פצעי מלחמה שלא נעלמים. הכאב לא מרפה, וכל תנועה מרגישה כמו סיוט מתמשך.

אני מתלבשת במהירות, מנסה להסתיר את הכל עם שכבות של בגדים ואיפור. זה לא מושלם, אבל לפחות אני מנסה. אני מוסיפה כמה שכבות נוספות של פודרה ומסקרה, מנסה להיראות כאילו כלום לא קרה, ולצאת מהבית, שמצטמצם להיות כלא קטן שלי.

בחוץ, האוויר הקר מתנגש עם הפנים שלי, ואני מתחילה ללכת לבית הספר, מתפללת לשיהיה יום רגוע. זה לא שאפשר לצפות ליום רגוע, במיוחד לא בבית ספר התיכון, אבל אני אופטימית,נראה לי.
באמצע הדרך בחורה הנראת בת 10 עוצרת אותי ושואלת, "את טוב גאלו?"
"חח כן,"
"יואו" היא צווחה לי באוזן, "אפשר תמונה?"
"בטו!" עניתי, מנסה להראות שום דבר שונה אצלי.
"יואו" תודה! חברות שלי לא יאמינו שנפגשתי איתך!" אמרה והלכה לדרכה, יותר נכון רצה.

בדרך לבית הספר, אני פוגשת את היילי ליד תחנת האוטובוס. היא עומדת שם, חייכנית כמו תמיד, עם גזירה של ספרים וכתבות ביד. היילי נראית כמו הדמות הראשית בסדרת טלוויזיה, עם חיוך שמצליח להאיר את היום הקודר. היא לובשת ג'ינס קרועים וחולצה לבנה, מאשר שאני, לובשת ג׳ינס שחור שניצמד למעלה ומשוחרר למטה, חולצה קצרה בצבע אפור, וסוודר שחור.

"וואי וואי וואי, מה קרה לך?" היא שואלת, עיניה נוצצות בציניות חביבה. "את נראית כמו מישהי שנפלה ממגדל של חיות קרקס."

"אה, נו," אני אומרת עם חיוך עקום, "זה טרנד חדש - פציעות ממכות. מאוד פופולרי עכשיו."

היילי צוחקת, אבל אני רואה את הדאגה בעיניה. "טוב, תפסיקי להיות כל כך מצחיקה. יש לנו היום שיעור כימיה עם דוקטור לסקר. את יודעת שהוא עושה ניסויים רק כדי לראות אם אנחנו לא נשרוד את השיעור?"

"אני מוכנה לכל דבר"

כשהגענו לבית הספר, ההפסקות מלאות בשמועות ובמבטי השפלה. היילי לא עוזבת אותי, לעומת זאת הילדים בבית הספר עושים כל מה שביכולתם להקשות עליי. אני נתקלת בכמה מבטים עוינים מהקבוצה הפופולרית בבית הספר, הם לוחשים ביניהם, והצחוק שלהם חודר לכל פרט שאני מנסה להסתיר.

במהלך השיעור הראשון, כימיה, דוקטור לסקר לא מתעכב על שיעור אלא ממהר לקבוע מבחן פתע. אני מרגישה את הלחץ נוסק כלפי מעלה. אני יכולה לראות את זאק, אחד הילדים השובבים, מחייך אליי בצורה מתנשאת. הוא לוחש ללאנה, חברה שלו, "מסתבר שהפציעות שלה הן לא חלק מהאיפור שלה, אלא חלק מהסיפור שלה." זה מכאיב לי, אבל אני מנסה להתעלם ולהתרכז בשיעור.

ההפסקה מגיעה, ואני מוצאת את עצמי יושבת לבד בחוץ, מנסה להירגע. היילי מגיעה עם פחית קולה ופרוסת פיצה. היא יושבת לידי, סוחפת אותי לצחוק עם סיפורים משעשעיים מהיום שלה.

"את יודעת, טום, אם הייתי צריכה לכתוב ספר על הימים שלנו כאן, הוא היה מלא בהרפתקאות שקשורות למבחנים ולדרמות של תיכון," היא אומרת, עם חיוך שמצליח להוציא אותי מהכאב.

"אני חושבת שאת צודקת," אני עונה, "אבל אם ספר היה נכתב על החיים שלי, אני בטוחה שהוא היה נקרא 'מה לעשות כשיש לך יום רע'. מה את אומרת?"

היילי צוחקת בקול רם. "אני חושבת שהכותרת צריכה להיות 'איך לשרוד תיכון בלי לאבד את השפיות'."

לאחר ההפסקה, אני פוגשת את סידני, אחת הבנות מהקבוצה הפופולרית, שנראה שהיא לא מבלה זמן רב בלדבר עליי, וללכת למועדונים, היא ניגשת אליי עם הבעה מתנשאת על פניה. "אז איך זה להיות הזבל של התיכון?" היא שואלת, והקול שלה מלא בשעשוע שלילי.

אני מנסה להתעלם ולצאת משם, אבל היא ממשיכה: "אוי, מחסור בעצות חיים? אולי תספרי לנו איך זה לחיות כמו זבל כל הזמן?" בקול ציף-ציף, כל כך רציתי לתת לב סטירה, אבל אין לי אומץ

היילי מגיעה לידי בדיוק בזמן ומניחה יד על הכתף שלי. "סידני, נראה לך שאת יורדת על חברה שלי? אולי את צריכה לחשוב על דברים יותר חשובים מאשר להוריד לאחרים."

סידני לא מתייחסת להיילי וממשיכה ללחוץ, "את רק מנסה להסתיר את הפגיעות שלך. אנחנו רואים אותך."

אני מנסה להחזיק את עצמי ברוגע, תוך כדי שאני מקווה שזה יעבור. היילי פותחת בשיחה עם סידני, וזה מחליק את הכיוונים קצת. "את יודעת מה?" היילי אומרת בסופו של דבר, "אם אין לך משהו חיובי להגיד, אולי כדאי לך פשוט לשתוק, או שאת רוצה שנתחיל לדבר עם חבר שלך על זה שאת בוגדת בו בכך שאת הולכת כל הזמן למועדונים"

סידני פערה את פיה, בדיוק כשהיא באה להגיב הסיוט הזה הגיע לסופו כאשר הצלצול מבשר על סוף השיעור. אני חשה שהיום הזה מתקרב לסיום, וכל מה שאני רוצה זה להגיע הביתה ולנסות להתאושש. היילי מוצאת אותי בסיום השיעור ומציעה לי ללכת איתה הביתה, במקום לחזור לבד.

בערב, אנחנו יושבות בפיצריה המקומית. היילי פותחת את הפיצה ואני מרגישה את העייפות שלי מתפוגגת עם כל נגיסה. היא פותחת בשיחה על דברים מצחיקים, וגם מספרת סיפורים על המורים והחברים.

"מוכנה לתחילת החלק השני של הסרט?" היא שואלת עם חיוך גדול. "בחלק הזה אנחנו מפוצצות את כל הרע של היום עם פיצה ושוקולד."

אני צוחקת ואומרת, "אני חושבת שאנחנו זקוקות ליותר מסתם שוקולד ופיצה. אנחנו זקוקות לנשימה עמוקה ולטיול באזור."

"אני איתך," היילי אומרת ומגישה לי עוד פרוסה של פיצה. "את יודעת מה? היום היה קשה, אבל יש לנו כוח להתמודד עם כל דבר."

אני מרגישה את הלחץ מתמוסס, ועכשיו יש לי את הידע שהחברות והצחוקים שלה הם התרופה האמיתית. כשאני חוזרת הביתה, אני מרגישה קצת יותר קלילה, כאילו היילי היא מגן מפני הכאב, ושהכאב הולך ופוחת עם כל יום שעובר.
אבל כמובן, שזה לא עומד להיות ככה כל היום.
הוא עדיין כאן, הסבל והכאב שלי.
אבא שלי