נ.מ ניק
בימים האחרונים, אני מוצא את עצמי מבלה שעות רבות במשרד שלי, מול המסכים שמציגים את כל המידע על טום. כל פרט, כל תמונה שהיא מצליחה לספק לי, אני שוקע בהם. אני רואה אותה שוב ושוב, את התנועות שלה, את החיוך שלה, אפילו את הדרך שבה היא מדברת. הדעות שלי עליה מתערבבות, והכאב שבא יחד רק מחמיר.
בלילות, אני מתעורר ממצבי שינה מרוחקים כשהיא מופיעה לי בחלומות. זה לא היה אמור לקרות, אני לא הייתי אמור להרגיש כך לגבי מישהי, במיוחד לא מישהי כמו טום. מה שמטריד אותי יותר הוא שאני לא מצליח להבין את הסיבה מאחורי התחושות האלו. אולי זה בגלל האתגר שבכיבוש שלה או אולי משהו אחר שאני לא מצליח לשים עליו את האצבע.
יום אחד, החלטתי לבדוק את המצלמות שהתקנתי סביב הבית של טום. אני יושב מול המסכים, עוקב אחרי כל תנועה, כל דבר קטן בחייה. אני מתמכר למעקב, כעוס על כל שבריר זמן שהיא מבלה מחוץ לבית, אני מרגיש כיצד האובססיה שלי רק מתעצמת כשהיא עוסקת בחיים הרגילים שלה, כשהיא מתייחסת לדברים שבפניי הם חסרי ערך, אבל עבורי הם כל מה שיש.
בין הצילומים, אני רואה את אביה של טום חוזר הביתה, שיכור מאלכוהול, וכמה זמן לאחר מכן מתחיל להכות אותה. אני יושב שם, המוח שלי פועל במהירות. אני רואה את טום מתמוטטת על הרצפה, את האב מתחיל לתקוף אותה, ואת כל הכאב שהיא סופגת. כל מכת רצועה, כל צעקה ותחנון - כל אלה חודרים עמוק לתוך הלב שלי. אני מרגיש את הכעס גואה בי, חומק את גבולות הסבלנות שלי.
הרגשתי שאני חייב לפעול. אני לא יכול לשבת ולצפות יותר בתמונה הזאת. צריך לעשות משהו עכשיו. טום לא צריכה לעבור את זה - אני לא יכול להרשות לזה להימשך. באותו רגע, החלטתי שאני חייב להביא אותה אלי כמה שיותר מהר, להוציא אותה מהסבל הזה ולדאוג לה בעצמי. אני לא יכול לחכות יותר.
אני פונה לאליס, שמאז ומתמיד הייתה בצד שלי, ותופס אותה באחד החדרים של האחוזה. "אליס" אני אומר בקול רם. "צריך להוציא את טום, עכשיו"
אליס, שעדיין בתנוחה המובילה את הטלפון שלה, מגלגלת עיניים אבל לא יכולה להסתיר את חיוכה הקטן. "אה, אתה מתכוון לילדה שהתחלת לפתח אליה אובססיה, אה?" היא שואלת בציניות מתובלת בנימה כמעט חביבה. "אני מניחה שאתה מתכוון לשדרג אותה למעמד של 'אהובה' במועדון שלך. טוב, נראה שאתה מוכן לנהל את הסיפור הזה בצורה רצינית."
"אני מתכוון לזה," אני מבהיר. "לא אכפת לי מה היא עשתה או לא עשתה. היא זקוקה לעזרה, ואני הולך לספק לה את זה."
אליס, למרות הציניות שלה, לא יכולה להתעלם מהנחישות שבקולי. היא מניחה את הטלפון שלה ונעמדת. "טוב, טוב," היא אומרת בעייפות, עדיין עם חיוך קל על השפתיים. "אז מה התוכנית שלך, אח יקר? איך בדיוק אתה מתכוון להוציא אותה מהבית הזה? אתה חושב שהמצב יסתדר אם תשלח את השומרים שלך בקליק?"
אני שולף את התוכנית ומסביר לה. כל פרט נחשב, כל צעד מחושב. "אני מתכוון להוציא אותה מהמצב הזה, כל דרך שתהיה," אני אומר.
אליס בוחנת אותי במבט חד, ואז משיבה בקולה הציני, אבל עם נימה של הבנה. "אז אם היא בסופו של דבר תמצא את עצמה אצלך, אל תשכח את הדבר הבסיסי. היא תראה את כל מה שאתה עושה, את כל המהלך הזה. אל תשכח, ניק, אתה לא יכול לשחק במטבח בלי לשים לב לפלפל."
אני מרגיש את התסכול גואה בתוכי, אבל גם את ההחלטיות. "אני יודע, אליס. אני לא מתכוון להחמיץ אף פרט. אני מבטיח לך שהיא תהיה מוגנת."
אני יוצא מהחדר, נחוש לבצע את התוכנית שלי ולהביא את טום למקום שבו אני יכול להגן עליה. ההרגשה שלי לא משתנה. אני מוכן לשים את כל מה שיש לי על מנת לשנות את מצבה.
אני יודע שצריך לנהל את כל העסק הזה בצורה חכמה - כל פרט קטן, כל צעד שאני עושה נחשב. אני חייב להבטיח שהמטרה שלי תושג, ושאני אוכל להשיג את מה שאני רוצה מהקשר הזה.
אותה.
YOU ARE READING
הסטוקר האכזרי שלי
Roman d'amourהחושך ירד מוקדם מדי היום. הרחובות היו ריקים יותר מהרגיל, אך הוא לא שם לב. האובססיה שלו הייתה חזקה מדי. השם שלה הסתובב במוחו, תופס כל פינה ריקה, משתלט על כל מחשבה. הוא לא ידע מתי זה התחיל, אבל עכשיו הוא לא היה מסוגל להפסיק. הוא ראה אותה לראשונה בסרטו...
