הכאב שלי

השביל שלי

יצאתי לאוויר הלילה הקר.
האבק הכה בי והשתקנתי.
הבטתי מעלה.
לשמי הלילה הזרועים כוכבים.
כמו אבק פיות.
או אולי פשוט מלח?
הסתכלתי סביבי.
הרחובות היו ריקים.
המכוניות דעכו אט אט.
המשכתי ברחוב מחפשת את השביל הסודי.
השביל שלי.
אימצתי את עיניי כשראיתי את הכניסה לשביל הקסום בין השיחים.
חציתי את הכביש לעברו וליבי פעם בהתרגשות.
אותה התרגשות שמתחדשת כל פעם שאני מגיעה לשביל הקסום שלי.
הזזתי את הענפים מדרכי בעדינות ועברתי בינהם.
פניי נמלאו פליאה כמו בכל פעם.
אך הפעם השביל היה קסום מתמיד.
העצים זהרו כאילו מישהו עבר עליהם עם מרקר.
האבנים תחתיי נצצו כמו יהלומים.
הנחל הבריק כאילו מישהו צייר אותו.
הבתים הרחוקים נראו כאילו יצאו מאיזו אגדה.
והשמיים...
השמיים נראו יותר יפים מכל אפקט שיש.
יותר יפים מהסרטי פנטזיה שאהבתי לראות פעם.
הרגשתי כמו חלום.
שכחתי למה יצאתי בכלל.
רציתי לפגוע בעצמי.
רציתי להתאבד.
אבל השביל שלי, כמו תמיד, השכיח הכל.
ותודה לאל שכך.

-

סיפור קצר ודי מוזר שכתבתי.
מקווה שאהבתם❤️