לפעמים הכל מתחיל למעלה
בידיעה שבסוף זה יפול
המגדל שבניתי
רק דמיון שרציתי בו להיות
והשירים שאני שומעת
איך אף אחד לא מבין
גם ההוא ששר על הפחד
מלטבוע ללא מציל
זאת רק אני שכואבת
את החרטה ממה שניסיתי
וכועסת ומצטערת
על הכוס שלא שתיתי
ואולי כן ניסיתי לאכול
וניסיתי להחיות את כל הרגשות ששמורים בפנים
ואולי כן ניסיתי להיות
ולא לחתוך את הבעיות כמו הצלקות על הרגליים שלי
ואם הם רק היו יודעים
צוחקים לי בפנים
כי למה לנסות ולברוח מכל כך טוב
שמחכה לי כאן לפחות .
כמעט שנתיים או תשע
כי מאז קצת השתניתי
למדתי יותר על אכזבות מאנשים
שהפחידו ילדים
שהתלחששו מאחוריי
שבתאהבו באנשים שלי
שלקחו את המקום שלי
שאכלו את האוכל שלי
שדקרו כדי לרפא אותי
שדיברו רק שאדבר איתם
ששרטתי רק כדי לכאוב
והתקף החרדה שעוד שנייה יוצא לתקוף
עם יד על הלב רק לא לפספס עוד פעימה
ואולי יום יבוא ועוד אצליח לשנות אותי עצמי אנוכי , כי אגואיזם לא מוסרי ועם עוד שנייה גם ככה ארצה לעלות במעלית היא תיפול מיד עמוק לתוך השריטה שלי.
YOU ARE READING
פעם בטעות שרטתי אותי
Poetryספר שירים/פואמות על רגשות שלי , דברים בכללי שחוויתי, מוזמנים לקחת חלק בחוויה הזאת -לא מומלץ לכל אחד יש פה טריגרים- -משקל-דיכאון-חרטות-פ.ע- ועוד מי שיבחר בכל זאת לקרוא אני מאוד מעריכה את זה תודה רבה לכם על זה, פשוט הייתי צריכה מישהו שיקשיב.
