ספר סתם חפירות...

סתם אפשר לדלג... קטע

משהי יודעת איך להוציא את הבכי שעומד לך בעיניים כבר יותר מחודשיים?

לאהוב את עצמך ולא לתחשבן?

להסתכל על עצמך במראה בלי הרצון לבכות מאיך שאני ניראת?

כשמצלמים, לא לרוץ לצד בשביל שבתמונה היפה לא יהיה כיעור כמו שלי?

לאכול נורמלי בלי רגשות אשם?

לצרוח ולהוציא הכל בלי להתבייש?

לא להרגיש עייפה כ"כ מכלום

לא להיות כזאתי, שלא רוצים איתה קשר?

שהקשר בא רק שאני מתחילה?

שילדה אמרה לי פעם אחת אני כ"כ מעריכה בנות ששומרות על קשר טלפונית...
ומאז היא בעצמה לא התקשרה?

מישי יודעת איך לא לפחד לבכות שסוף סוף הדמעות יורדות?

לא לרצות רק לעזוב בכל יום שעובר?

איך להתעלם מהסכין שכל פעם רק קורצת מחדש?

לא לפחד שישאלו אותי מה את רוצה לאכול? לשתות?
ואז שאני אומרת משהו קטן כזה מסתכלים עלי מוזר ועקום כזה?

איך להרגיש בנוח להסתובב עם השמלות הצמודות? בשבת בחג או באירוע?

איך לא להתבייש מהגוף שלי?

מהגוף המכוער שלי?

לצחוק שכולן צוחקות אבל את לא יכולה?

כשעד שהדמעות יוצאות הן קטנות ושאמא שואלת אותך מה קרה ובאמת לספר?

למישהי יש תשובה לכל השאלות?

סליחה על הקטע
את זה אני יכולה לכתוב אבל מה שאתן רוצות לא סליחה

אגב שאלה יש פה גם בנים שאני אדע לשנות את הכתיבה...