פרק 2

235 18 3
                                    

"היום הראשון הוא תמיד הכי קשה" אמר ריי בדרכינו חזרה לדירה.

"הראש שלי כואב..." התלוננתי. לא שתיתי כבר כל כך הרבה זמן. אני לא חושב שאני יכול להתמודד עם כמות כזאת של אלכוהול על בסיס קבוע.

"זה עניין של הרגל..." הוא אמר באותו טון חיובי.

"אז... זה מה שאתה עושה כל לילה?" שאלתי מיישר מבט.

"פחות או יותר" הוא אמר משלב ידיים.

"לא פלא שאתה עייף..."

"אתה תתרגל גם לשעות ההפוכות. אם לומר את האמת אני מעדיף את חיי הלילה הרבה יותר. ובנינו. אני גם נהנה מהחיזורים של הגברים האלה" הוא צחק.

"אבל... אתה שוכב איתם" מלמלתי.

"אני לא שוכב עם כולם" הוא נראה מופתע.

"יש לי לקוחות קבועים שאני כן שוכב איתם אבל זה רק כי בחרתי בהם. רוב הלוקחות שם הם פשוט גברים משועממים שמחפשים חברה צעירה, מוזיקה... אלכוהול וכן, לפעמים גם קצת שחרור. אבל עדין. אני בוחר אם אני רוצה בזה או לא. קודי לא הסביר לך את כל זה?"

"זה לא ממש הרושם שקיבלתי..." נאנחתי.

"למה? קרה משהו?"

"מכרתי את הבתולים שלי" אמרתי בייאוש.

"מה? ואו. באמת? זה היה מהיר" הוא צחק. מניח עליי את היד.

"אני זוכר את הפעם הראשונה שלי..." הוא נשמע נוסטלגי.

"אני חושב שהייתי בן ארבע עשרה או משהו. אבל אל תרגיש רע. זה משתפר עם הזמן"

"אני חושב שאני צריך לנוח שנה..."

"תעשה אמבטיה ותלך לישון"

"זה נשמע כמו רעיון טוב" חייכתי.



"אני מאוד מצטער" אמרתי לסאלי אחרי שהגעתי לאסוף את הדברים שלי מהחנות.

"גם אני" היא אמרה מחבקת אותי.

"אל תשכח לשמור על קשר" היא הוסיפה.

"גם את" נפרדתי ממנה.

"ותשלחי לי הזמנה לראות את המייצגים שלך בסדר?"

"כמובן" היא נופפה לי לשלום.

זה מוזר. חלק בי באמת מרגיש עצוב על זה שאני עוזב את המקום הזה. עבדתי פה מאז שעברתי לניו יורק. זה כאילו שסיימתי פרק מסוים בחיים שלי.

הלוואי והייתי יכול להגיד שאני עוזב לטובת משהו טוב יותר...

אני עוזב רק כי אני שקוע לחלוטין בחוב הדפוק הזה של האיש הזה... אני עדין כל כך כועס. ואין שום דבר שאני יכול לעשות עם ההרגשה הזאת.


"אתה מוכן?" שאל ריי לוקח את הדברים שלו.

"אני מניח..." מלמלתי. גם היום הייתי שפן הניסויים שלו. ולבשתי את הבגדים שלו. אני נראה כל כך שונה. אני חייב לרכוש לעצמי בגדים שאני חושב שיתאימו לי יותר.

משיכהWhere stories live. Discover now