המדריך לאחות הקטנה

פרק 14

חוק מספר 14:
יצפו ממך להרבה, תמיד.
כל פעם מחדש.

עבר יום ויומיים ושלושה ושבוע ולבסוף אני יצאתי מבית החולים, עדיין צולעת, עדיין פצועה אבל במצב יותר טוב.

כשחזרתי לבית הספר ידעתי שאני אפגר מאחור בחומר, לא יהיה לי קל להשלים כל כך הרבה שיעורי בית מכל כך הרבה שיעורים ונושאים, להשלים משימות כיתה ובחנים, הכתבות ומשימות וכל זה משבוע וחצי שלא הייתי בכיתה.

ידעתי שההורים שלי מצפים שאני אצליח בהכל אבל היה קשה לשלב את חוג ההוקי שלי ואת השיעורים ועדיין ישאר לי זמן פנוי בשביל לקרוא ולשחק, במיוחד עכשיו.

כשהגעתי לכיתה, אחרי שבוע שהייתי חסרה כל הילדים בכיתה התנהגו רגיל, התעלמו ממני ומקיומי, כולם חוץ מגל שרץ אליי ולקח את התיק שלי.
הוא חייך אליי ואני אליו, לחבר הטוב ביותר.
גל לקח את התיק שלי אל הכיסא שלי ואני צלעתי למקומי.

אחרי כמה שיעורים הבנתי שאני לא אספיק להשלים את כל החומר.
היה לי יותר מידי מה לעשות.
כשחזרתי הביתה גל ליווה אותי, הנחתי את התיק בחדרי ואז הגיעו הצעקות.
אותן צעקות שידעתי שיגיעו.
"מה את עושה?! את צריכה לעשות שיעורים!"
בלעתי רוק בזמן שאמא צעקה.
"לא מספיק החסרת שבוע?! את רוצה להיות בקבוצה של המתקשים?! אני לא מוכנה לזה! תעשי אותי גאה!" אמי השליכה את המילים לאוויר, הן היו חדות כמו סכין, המילים, חדות ומכאיבות.
בלעתי שוב רוק, עצרתי עוד דמעה.
"תעשי אותי גאה! אולי פעם אחת בחיים שלך תעשי אותי גאה?!"
בשלב הזה כבר לא התאפקתי, טרקתי לאמי את הדלת בפנים, נעלתי אותה והתחלתי לבכות, לבכות כאילו לא בכיתי מעולם, כאב לי, הכאיבו לי.
הרגשתי כאילו לקחו לי את הלב ומעכו לי אותו, קפצו עליו ובעטו בו, הרגשתי נורא.