"מה זה עניינך בכלל?" שאלתי בעצבנות. "ומאיפה אתה מכיר את רועי?"
"צעקת את שמו מתוך שינה," הוא ענה. "את מוכנה להסביר לי מי זה?"
"אמרתי זאת ואומר זאת שוב, זה לא עניינך," עניתי בכעס.
חיוך קטן עלה על פניו.
"את ממש שטן קטן, אה?"
גלגלתי את עיניי בתגובה.
"טוב, אז אם את לא מוכנה להסביר לי מי זה, תוכלי לומר לי למה שיקרת?"
בלעתי את רוקי. "כי זה לא עניינכם מה אני עוברת. גם ככה זה לא באמת מזיז לכם, אתם שואלים שאלות רק כי זאת העבודה שלכם," סיננתי.
רפאל נאנח. "נכון, זאת העבודה שלנו. אבל העבודה הזאת עזרה למלא אנשים, והיא תוכל לעזור גם לך."
"אני לא צריכה את העזרה המחורבנת שלכם!" צעקתי.
"גם אם הצלחתם לעזור לאנשים אחרים, עליי זה לא יעבוד. אותי אי אפשר לתקן, בסדר?! אני מקולקלת," קולי נשבר.
הוא לא הגיב. הבטנו זה בזה בשקט עד שלבסוף לחשתי, "צא לי מהחדר."
הוא לא זז ממקומו. "אביגיל—"
"צא לי מהחדר!"
הוא הביט בי כמה רגעים, עד שלבסוף יצא מהחדר וסגר מאחוריו את הדלת בנקישה שקטה. נאנחתי וקברתי את פניי בכפות ידיי. ישבתי כך כמה רגעים עד שנרגעתי, וקמתי מהמיטה. סידרתי את שערי הסתור מהשינה ולבשתי בגדים שמצאתי בארון.
כשסיימתי, שמעתי דפיקה קטנה על הדלת. התגברתי על הפיתוי לומר להם שיעופו מכאן, ובמקום זאת פתחתי את הדלת לאט ובאי רצון.
"בוקר טוב, אביגיל. אני רואה שאת כבר מוכנה," אלונה עמדה על סף הדלת והביטה בי מחוייכת.
"היי..." עניתי בחוסר סבלנות.
"באתי לקחת אותך לחדר אוכל, שם אוכל להכיר אותך עם כל השאר. בואי נזדרז, כולם בטח כבר שם," הוסיפה אלונה.
היא הובילה אותי במסדרונות עד שהגענו לחדר גדול ורחב. החדר היה נראה כמו קפיטריה גדולה. היו בו שולחנות ארוכים וכיסאות פשוטים, מסודרים בשורות. הקירות היו מקושטים בציורים מכוערים וכרזות חינוכיות משעממות. האוכל היה מוגש על דלפק, וחבורת נערים גדולה עמדה בתור כדי לקבל את המנות שלהם. שאר הנערים כבר ישבו בשולחנות ואכלו בשתיקה.
"בוקר טוב לכולם!" קראה אלונה ותפסה את תשומת ליבם של הנערים. "אתמול הצטרפה אלינו לקבוצה נערה חדשה, ושמה אביגיל," היא הצביעה עליי "תארחו לה לחברה. המשך יום נעים," הוסיפה אלונה ופנתה אליי. "תעמדי בתור ותקבלי את האוכל שלך. אחר כך תמצאי לעצמך מקום לשבת." אמרה אלונה את מה שכבר הבנתי. "בתיאבון!" הוסיפה ונעלמה.
נאנחתי וניגשתי אל התור בדלפק. כשהגעתי לסוף התור, השף העמיס לי על המגש כריך עם גבינה, ירקות חתוכים ויוגורט. לקחתי את המגש והלכתי משם מבלי להודות לו, לעומת מה שעשו שאר הנערים. אין לי למה להודות לו, זאת העבודה שלו. התיישבתי לבד בשולחן ריק והתחלתי לאכול.
"אממ... אפשר לשבת פה?" הרמתי את מבטי והבחנתי בנערה. שערה היה בצבע ג'ינג'י, עיניה חומות, ונמשים קטנים כיסו את אפה. היא הייתה נמוכה, רזה, לא הכי מפותחת, אך בהחלט יפה.
"תעשי מה שבא לך," משכתי בכתפיי.
היא היססה כמה רגעים, עד שלבסוף התיישבה לידי. "את חדשה פה, נכון?" היא שאלה.
הגבתי בהנהון קצר.
"למה את פה לבד?"
"כי זה מה שאני מעדיפה," עניתי בחיוך קטן.
"אוקיי, אז... את מעדיפה שאני אלך?" היא היססה.
חשבתי כמה רגעים. היא לא נראתה מזיקה. "את לא מפריעה לי," עניתי. הבחנתי ברמז להקלה על פניה.
המשכנו לאכול בשתיקה עד שלפתע היא שאלה:
"אז למה את פה בעצם?"
"דקרתי מישהו עם סכין בכתף ועכשיו הוא שוכב בבית חולים וצורח," אמרתי בפשטות. "סתם, לא באמת," מיהרתי להוסיף כשראיתי שהצבע אזל מפניה. "ולמה את פה?" שאלתי.
"אני... אממ... מעולם לא סיפרתי את זה לאף אחד," היא היססה.
"זה בסדר, את לא חייבת," המשכתי לאכול, אך לפתע היא אמרה:
"היו לנו בעיות כלכליות בבית... פיטרו את אמא שלי מהעבודה, ובקושי היה לה כסף כדי להאכיל אותי ואת אחי הקטן, שלא לדבר על עצמה. אז אני..." היא השתתקה. הבטתי בה בעידוד.
"גנבתי כיכר לחם מהמאפיה ליד הבית שלנו. המוכר תפס אותי וזיהה אותי. בואי נגיד שהוא לא כל כך אהב את המשפחה שלנו, אז הוא... הוא התקשר למשטרה וסיפר להם שגנבתי לא רק כיכר לחם, אלא גם מלא מאפים ועוגות, מה שלא באמת קרה," היא אמרה. "ו... הנה אני כאן," היא הוסיפה בחיוך עצוב.
התעצבנתי. "מה?! באיזה קטע בדיוק הוא הפיץ עליך שקרים?! ניסית להסביר את זה לשוטרים?" שאלתי בכעס שגרם לה להיתרע קצת.
"ניסיתי, הם לא האמינו לי, ואין מה לעשות עם זה גם ככה, אני כבר פה... ויש לי פה עוד חצי שנה," היא נאנחה.
ריחמתי עליה. הרי היא לא עשתה כלום, בסך הכל רצתה להביא אוכל לאחיה ולאימה.
"אני איימי דרך אגב," היא הוסיפה בחיוך קל.
"ואני אביגיל," אמרתי.
"שם יפה אביגיל," היא אמרה.
"שם יפה איימי," הוספתי.
החלפנו חיוכים קטנים וחזרנו לאכול.
אולי המקום הזה לא הולך להיות נורא כל כך אחרי הכל.
YOU ARE READING
מבעד לסורגים
Romansמגיל שמונה איבדתי את הטעם בחיים. חיפשתי ריגוש כל כך חזק, עד שהתדרדרתי לחיי פשע והגעתי למוסד לעבריינים צעירים. חשבתי שהמקום הזה יהרוס לי את החיים, עד שפגשתי אותו. בלעדיו, כנראה מזמן הייתי שמה קץ לחיי. אבל לו? היו תוכניות אחרות. רפאל רוזן, השומר של המ...
