נכנסתי לבית בחיוך וסגרתי מאחורי את הדלת.
"רועי! אני בבית!" קראתי. אין תשובה. קימטתי את מצחי. מוזר, רועי בדרך כלל בבית בשעות האלה.
נכנסתי לחדר מאוכזבת והנחתי את התיק על הרצפה. אוף. שיחררו אותי מוקדם מהבית ספר אז קיוויתי שנוכל לשחק ביחד לפני שאמא שלנו תחזור הביתה. הוא תמיד היה ננעל בחדר כשאחד ההורים שלנו היה מגיע. רק כשהיינו לבד הוא היה משחק איתי.
פתאום הבחנתי בדפים שהונחו על שולחני. קפאתי במקומי. מוזר. הם לא היו שם בבוקר.
ניגשתי אל השולחן, הרמתי את הדף העליון בערמה, והתחלתי לקרוא.
"אבי שלי" קפאתי. רק רועי היה קורא לי אבי.
"אני כל כך מצטער שאני עושה לך את זה, אבל אני לא יכול להמשיך ככה." קימטתי את מצחי. להמשיך במה?
"מאז שדנה מתה אני מרגיש שאין יותר טעם בחיים." דנה הייתה בת הזוג של רועי. הוא תמיד היה אח טוב, אבל ביום שהוא פגש אותה, הוא חייך כל הזמן והיה שמח כל היום.
הוא אהב אותה וגם אני אהבתי אותה, כי היא עשתה אותו שמח.
עד שהיא נפטרה מסרטן לפני שנתיים. מאז רועי היה בן אדם אחר. הוא לא אהב אף אחד, אפילו את ההורים שלנו. אני הייתי היחידה שהוא התייחס אליה ושיחק איתה, אבל זה עדיין לא היה כמו פעם, זה היה שונה.
"את הדבר הטהור היחיד בחיים שלי שהחזיק אותי עד עכשיו. אני כל כך מצטער שזה לא הספיק. אל תאשימי את עצמך. את עשית כל מה שיכולת כדי לשמח אותי, אבל אני לא יכולתי להסתפק בזה. אני כל כך מצטער."
בהלה תקפה אותי. על מה הוא מצטער?
"מעולם לא רציתי שככה אנחנו ניפרד, אבל לא יכולתי לומר לך את זה בפנים. היית מנסה לשכנע אותי לא לעשות את זה, ואם היית בוכה, הייתי נשבר. אני פחדן, אני יודע.
"בבקשה אל תבכי עליי, אני מעדיף שתכעסי. זה הדבר היחיד שאת צריכה לעשות, כי זה מה שמגיע לי. אבל אני בכל זאת מקווה שיום אחד תוכלי לסלוח לי. אני כל כך מצטער אחות קטנה. אוהב אותך, רועי."
דמעות התחילו לרדת במורד עיניי. מה הוא עשה?
"אני מבקש ממך, אל תכנסי לשירותים. תבקשי מאמא לבדוק מה יש שם, אני לא רוצה שתראי את זה." שמטתי את הדף ומבלי לחשוב פעמיים, רצתי לשירותים. לא ידעתי מה מחכה לי שם, אבל ידעתי שזה לא משהו טוב.
פתחתי את דלת השירותים בתנופה והצבע אזל מפניי. רועי ישב על הרצפה בשירותים, הניף סכין חדה, וכיוון אותה לעבר חזהו. פתאום הזמן קפא. הכל הלך כמו בהילוך איטי. "רועי, לא!" צרחתי בכל כוחי, אך זה כבר היה מאוחר מידי...
"אביגיל!"
זינקתי מהמיטה. ניסיתי להסדיר את הדופק בזמן שזיעה קרה כיסתה את מצחי. הסטתי את מבטי באיטיות ומצאתי את רפאל עומד ליד מיטתי.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי בנשימה קטועה.
"צרחת מתוך שינה," הוא ענה.
נאנחתי ומחיתי את הזיעה ממצחי. "כן... זה קורה לי לפעמים," שיקרתי בקול מרוחק, מנסה לא לתת למראה שלו להטעות אותי.
זה לא היה קורה לי לפעמים, אלה בכל לילה מאז שזה קרה.
"באמת?" רפאל הרים גבה. "אבל לפי מה שרשום לי, כשאלונה עשתה לך את האבחון, אמרת שאין לך לא דיכאון, לא התקפי חרדה, ולא סיוטים."
בלעתי את רוקי. פאק. רק שלא יעשו לי שוב את האבחון המתיש הזה.
"מ-מה?" גמגמתי. נהדר. עכשיו גם התחלתי לגמגם. עוד כמה אני הולכת להידרדר במקום הזה? ולחשוב שרק הגעתי.
"למה שיקרת?" רפאל שלף אותי ממחשבותיי. "ומי זה לעזאזל רועי?"
YOU ARE READING
מבעד לסורגים
Romantiekמגיל שמונה איבדתי את הטעם בחיים. חיפשתי ריגוש כל כך חזק, עד שהתדרדרתי לחיי פשע והגעתי למוסד לעבריינים צעירים. חשבתי שהמקום הזה יהרוס לי את החיים, עד שפגשתי אותו. בלעדיו, כנראה מזמן הייתי שמה קץ לחיי. אבל לו? היו תוכניות אחרות. רפאל רוזן, השומר של המ...
