עצרתי בצד הדרך לבית הקברות כדי לקנות זר פרחים, טוליפים סגולים, כמו שריו אהב. קניתי את הזר והמשכתי בדרכי אל גופת חברי שנשמתו בשמיים. עמדתי בפתח בית הקברות, ידעתי את הדרך בעל פה אבל בכל זאת עצרתי. זה היה איזור קבורה חדש, עדיין קטן יחסית, ריו שלי היה בטור 4, שורה 7. צעדתי אליו, ריו אני בדרך אליך, באתי לבקר אותך אהובי. הנחתי את הפרחים היפים באגרטל ליד מצבתו. שתקתי כמה שניות. נשמתי עמוק. "היי, ריו" אמרתי בשקט "זאת אני, ג׳יי-די שלך" המשכתי והדמעות בצבצו בעיני "אתה חסר לי, בודד כאן בלעדיך" משכתי באפי ושפתי מעט רעדו.
נשמתי רעדה גם כן כששאפתי עמוק. "אני מנסה, באמת שאני מנסה... אבל זה כואב כל כך. אני ממש צריכה אותך פה איתי, שתחבק אותי חזק, שתנשק אותי בפה, בידיים בצוואר; בכל מקום. שאוכל לנשום אותך, את הריח שלך ריי. הריח שלך כבר לא פה, נעלם יחד איתך" התייפחתי במקום הבודד הזה שמלא צער.
הזיכרונות שלנו הציפו אותי, איך היה מלטף את צידי פני בעדינות אומר לי כמה הוא אוהב אותי, כמה אני חשובה לו, שמהעיניים שלו אני אשתו, ושהוא בעלי . ריו היה כל העולם שלי, החבר הכי טוב שלי והאהבה הכי גדולה וחשובה שאי פעם הייתה לי. הוא עדיין כל זה, אבל בדרך שונה, דרך הזיכרון והגעגוע. "זה כל כך מנחם כואב להיזכר בנו" סיפרתי לו... "לפני כמה ימים נשברתי שוב ו... פצעתי. אני מצטערת, אני לא אוהבת את זה ויודעת כמה שאתה מתעב את זה, אבל הכאב השתלט עלי, הוא היה כל כך נוכח. קרע אותי מהלב לשאר הגוף. אבל לא התאפקתי, לא הצלחתי להחזיק את עצמי. אבל זהו. אני לא רוצה יותר, זו הייתה הפעם האחרונה, אני מבטיחה. מבטיחה לך וגם לי.
מעכשיו כל פעם כשאתגעגע אליך אני אכתוב לך מכתב, לאהוב הנעורים שלי." הצעתי והרעיון יותר ויותר מצא חן בעיני "ואני אשמור אותם, את כל המכתבים. אני אכתוב לך בתדירות גבוהה ואספר לך עלי, על הזיכרונות שלנו ועל המשפחה שלך, שתדע מה איתונו" עצרתי לרגע כדי לנשום והמשכתי "מדי כמה זמן אני אבוא לפה ואקריא לך אותם אחד אחד, את המכתבים שכתבתי לך."
נשארתי שם עד הערב, היה לי הרבה מה לספר לו. כשהיה כבר מאוחר נשקתי לידי והצמדתי למצבה "נשיקה ראשונה מאז שנפרדנו, קרפדה מיוחד שלי" נפרדתי ממנו בכינוי המצחיק שהדבקתי לו; כי הוא נסיך בהסוואה.
"להתראות עד הפעם הבאה" הבטחתי לו.
באי רצון קמתי וצעדתי לכיוון תחנת האוטובוס.
********************************************
השנה הודעתי למשפחתי שלא אחגוג יום הולדת, שאני צריכה עוד זמן, המשפחה שלי כיבדה את בקשתי ובאמת לא חגגנו. ורוניקה היא מקרה מיוחד והיא היחידה שנעניתי לה והסכמתי להשתחרר איתה ליום אחד.
הגעתי לפתח ביתי בתחושה משונה; היה לי מצב רוח די נחמד ורגוע, היה לי יום ממש נחמד, היה לי מאוד כיף עם ורוניקה ולבקר את ריו היה בדיוק מה שהייתי צריכה.
נכנסתי הביתה ואימי קיבלה את פניי "היי מתוקה" שנאתי שהיא קראה לי ככה "ורוניקה השאירה פה את הדברים מהקניון, היא אמרה שהלכת אל בית הקברות"
"ביקרתי את ריו, לא הלכתי אל בית הקברות, ביקרתי שם" עניתי לה בסלידה. אימי תמיד עולה לי על העצבים רק מעצם קיומה, היא אף פעם לא הבינה למה אבל גם אף פעם לא הקשיבה כשניסיתי להסביר.
"איך היה?" קטעה את מחשבותיי וניסתה לשחק את המשפחה המאושרת.
"היה נהדר, אמא. תענוג לבקר את החבר המת שלי. אני עולה לחדר שלי, לילה טוב"
"למה את תמיד כל כך עצבנית?" דקרה אותי בליבי עם מילותיה
"כי אני כפויית טובה קטנה וחצופה" יריתי לעברה בארס "לילה-טוב!" אמרתי לה את שתי המילים שהן חובה ועליתי מהר לחדרי בקומה העליונה. עד לפני כמה שבועות עדיין הייתי בחדרי המקורי שבקומה התחתונה, היה לי שם חלון שריו נהג להתגנב דרכו אלי ולארח לי חברה בלילה. כמעט כל לילה. הייתי נועלת את הדלת והיה לרשותינו את העולם.
בוא תחבק אותי ריי, היום זה יום קשה
YOU ARE READING
ממני אליך; אהוב נעורים
ChickLitג׳ניפר, או ג׳ייד, היא סך הכל ילדה בת 17, אבל היא עוברת כל כך הרבה, מרגישה כל כך הרבה ושורדת למרות הכל. ג׳ייד אוהבת וחווה כאב מר שמאיים להטביע אותה... *אזהרת טריגר פגיעה עצמית, התקפי חרדה והשתכרות*
