התעוררתי לבוקר יום רביעי, הכל היה מבולגן לי. הייתי חייבת מקלחת. היד שלי זעקה מכאב, קמתי וצעדתי למקלחת שבקצה המסדרון. היום חגגתי יום הולדת, בדיוק שלושה ימים לפני ריו. הפעלתי את המים על קרירים ונכנסתי, שטפתי מעלי את כל התחושה המגעילה. קירצפתי את כל 164 הסנטימטרים שלי למעט איפה שפצוע, שם רק שטפתי עם מים בזרם חלש. עברו כבר שלושה ימים מאז המקרה אבל הפצעים עדיין היו פתוחים וכואבים. ניסיתי לחשוב מתי הייתה הפעם האחרונה...לפני שבועיים, כשעברו חודשיים מאז שריו עזב. עם הפגיעה העצמית התחלתי שגיליתי על המוות המתקרב שלו, החבר שלי לא ידע. אבל הוא ראה, הוא שם לב. נזכרתי איך כשהיה מלטף את זרועותי עיניו הצטמצמו בכאב, הוא ביקש שאפסיק בדיוק פעם אחת, אבל זה נגמר בריב, ויותר לא העלה את הנושא. חשבתי עלי ועל ריו, על איך הכל התחיל. זוכרת איך בבוקר אביבי בהיר אחד, לפני כשמונה שנים, משפחת קולינס עברה לגור איתנו בשכונה. הייתי אז בת תשע בלבד. אני ואחי התרוצצנו כרגיל ליד הגינה כשילד ביישן ואמו התקרבו לעברנו. איך שידלה אותו להצטרף אלינו בדיבור עדין "תראה ריו, הילד נראה בגילך. אולי תשחקו יחד?". נזכרתי איך נעצרתי והיסתכלתי על הזר הצעיר בעל עיניים ושיער באותו גוון של חום. הוא היה נמוך, מאוד נמוך. אפילו יותר ממני! אחי הגדול תמיד הקניט אותי לגבי הגובה שלי. "ה-היי, אני ריו קולינס. אני... אני יכול לשחק איתם?" שאל אותנו בחשש.
מאז אותו היום ריו ואחי הגדול- שון, היו בלתי נפרדים. ואני? אני הייתי מצטרפת אליהם הרבה. עד החטיבה, כשפגשתי את ורוניקה, לא היו לי הרבה חברים. זה לא שהתנכלו אלי, פשוט הייתי צמודה לאחי. הוא היה החבר הכי טוב שלי ואחרים פשוט לא עניינו אותי, הם היו מוזרים ומשעממים, כל היום רואים סרטים ומשחקים במחשב. משעממים.
כשהייתי נקייה ורעננה שוב ניגשתי לחטא את החתכים עם המשחה שבארון התרופות, כמו בימים האחרונים. לבשתי חולצה ארוכה גדולה וג׳ינס קצר קרוע, את האולסטאר שלבשתי כבר כמעט שלושה חודשים. שחורות. רגילות. חלקות בלי כלום, מוזרות. בזמנים רגילים לבשתי את האולסטאר הלבנות המקושקשות בציורים של ריי, אבל עכשיו זה לא היה זמנים רגילים. ענדתי את השרשרת שריי נתן לי כמתנה ליום הולדתי ה16, שרשרת זהב עדינה עם תליון לב קטן שאותיותנו הראשונות חרוטות במרכזו בתוך סמל הנצח. ענדתי אותה כל יום מאז שהעניק לי אותה.
לקחתי את הטלפון והלכתי למטבח לברר מה יש לאכול, חיכתה לי צלחת במקרר עמוסה בביצה מקושקשת, צנים וסלט, עם פתק 'יצאנו לסידורים, נחזור יותר מאוחר'. הדלקתי את הטלפון וחיכו לי כמה הודעות מורוניקה, חברתי הטובה.
קבענו להיפגש היום בקניון כדי לחגוג את היום הולדת שלי, לא מאוד התחשק לי אבל לורוניקה אי אפשר לסרב.
כאילו המשוגעת ידעה שאני חושבת עליה היא צלצלה אליי.
"הייייייי גירלללל" היא ישר אמרה, בלי בוקר טוב בלי מה נשמע..."יום הולדת שמח..." היא התחילה לזמר.
"נו וֶרוֹ... דיי כבר" עניתי בקוצר רוח.
"אוקיי אוקיי,את זוכרת שאנחנו חוגגות היום? למה את לא מאוד נשמעת שמחה. קרה משהו?"היא התחילה לחקור. "ורו אל תתחילי אפילו. 5 דקות יוצאת, ניפגש בתחנה?" הגעתי לעניין, "לאב יו ביץ'" הוספתי בחיבה אמיתית לחברתי.
אספתי את הארנק הכמעט מרושש שלי ואת הסוודר האפור שלי ויצאתי, כתבתי להורי שחוגגת עם ורוניקה ואחזור בערב.
YOU ARE READING
ממני אליך; אהוב נעורים
Chick-Litג׳ניפר, או ג׳ייד, היא סך הכל ילדה בת 17, אבל היא עוברת כל כך הרבה, מרגישה כל כך הרבה ושורדת למרות הכל. ג׳ייד אוהבת וחווה כאב מר שמאיים להטביע אותה... *אזהרת טריגר פגיעה עצמית והתקפי חרדה*
