ממני אליך; אהוב נעורים

פרק 8: עוד מכתב אליך

נזכרתי. נזכרתי למה אני כל כך שונאת אותם, למה כל הריבים, המחלוקות והסלידה ההדדית בינינו.
למה אני וההורים שלי לעולם לא נוכל להיות חלק מהמשפחה המאושרת שכולנו מפנטזים עליה. המילים שיצאו להם מהפה עוד מצלצלות בראשי אבל כבר התחלתי לשכוח אותם. הדחף ללכת לחפש סכין או מחדד כמעט השתלט עלי לגמרי אבל הבטחתי. הבטחתי לריו שאני מפסיקה. לקחתי את המחברת שקניתי בשביל המכתבים לריו, מתכננת להוסיף עוד מכתב.

* * * * * *
קשה לי, ריי, קשה לי.
אני מנסה להיות הילדה שלהם, אני מנסה שלא נהיה אויבים. אבל הם כל כך רעים אלי, אני לא מבינה אותם, למה שהם יעשו לי ככה. פשוט לא מבינה. אני מוציאה לעצמי את הנשמה כדי להיות חלק מהם ואלה מרסקים אותי לריצפה, מועכים לי את הלב כאילו כלום.
הוא, אבא שלי, פשוט צעק עלי היום, צרח כמעט, כמה פעמים. ואני לא עשיתי כלום, נשבעת לך, אני לא עשיתי כלום. ואני כל כך מנסה, כל כך משתדלת וזה פשוט לא מספיק להם.
ואמא שלי... היא גם צרחה עלי, אוף זה כל כך כואב. למה הם ככה?
הם פשוט שניהם ירקו מילים בלי לחשוב, והשנאה שהייתה להם בעיניים. זה היה שנאה, אני בטוחה בזה. הסתכלו עלי כאילו אני טעות, שאני לא צריכה להיות כאן.
אמא שלי כמעט התחילה לקלל אותי, שניהם קראו לי בכינויים פוגעניים שמצלקים לי ת'נשמה.
הבדידות הזאת הורגת אותי, שאף אחד לא רוצה אותי והיחיד שכן רוצה נמצא מי יודע איפה, אני כל כך מתגעגעת אליך, ריו.
בימים האחרונים לא רציתי לקום, גם לא הצלחתי. אני קמה בצהריים, מדברת אל הגורל, מבקשת שיקח אותי מכאן, או שיחזיר אותך. כי אני לא מסוגלת, באמת קשה לי. כל כך בודד לי. שבוע עד שחוזרת ללימודים, איך אני אשרוד את זה? פשוט איך? אני כל כך לבד שזה כואב. אני גם לא אכלתי כלום בימים האחרונים, לא מתוך שנאה לגוף- אני עדיין אוהבת אותי, אלא מתוך הרשלנות שעוטפת אותי. אני נלחמת בדיכאון שילך כבר, אין לי מקום אליו. ואני לא חותכת. אני לא חותכת אותנו. הבטחתי לך. ואני מקיימת.
אני מחכה כל הזמן להודעה ממך או שמפנטזת עלינו. כל כך רוצה להיות איתך. באמיתי. לחבק אותך, אותך האמיתי ולא דרך הדמיון. רוצה לקבל ממך שיחה. מריו שלי. שיחת טלפון בהפתעה. תספר לי איך אתה ומה קורה, תגיד לי שאני יכולה לקפוץ אליך הביתה ולראות אותך. אבל אז אני נזכרת שזה לא מה שקורה. שעד כמה שאני רוצה זה לא המצב. הלכת, ואני לא יודעת עוד כמה זמן נהיה בנפרד.
זה יכול לקחת שנים. שנים! שנים בלעדיך, בלתי אפשרי. אני חיה איתך מגיל 9, אני לא יכולה לדמיין את עצמי בלעדיך שנים. אין לי מושג איך לעבור כל כך הרבה זמן בלעדיך, אבל אעבור את זה. אם לא בשבילי אז בשבילך, אני אחיה את החיים השמחים שתמיד רצית.
בינתיים אני מקווה שאתה לא שוכח אותי.
כל כך אוהבת אותך ומתגעגעת אליך מכאן, מהמבנה הזר הזה שאני לא אוהבת. מחכה לבית שלי שהלך, עלה לשמיים. נשאר לי רק הלב שלך, ואני דואגת לו, ריו, דואגת לו יותר מלעצמי.
אני וורוניקה לא דיברנו כבר כמה זמן, בלי סיבה, מאז היומולדת שלי.
4 ימים.
לורוניקה תמיד היו הרבה חברים, אתה יודע את זה, אבל לי תמיד היה רק את שניכם ואת שון. אבל לשון כבר יש חברה, אז כבר אין לו הרבה זמן אלי.
אני ממשיכה בחיים שלי בשבילך, ריו. כל פעולה שלי עושה לזכרך.
היומולדת שלך היה אתמול, יום הולדת 19 שלך. אני הלכתי אל הים, אל המקום הקבוע שלנו. לקחתי את היום המיוחד הזה ונתתי לשלווה שלך לחבק אותי. אני זוכרת אותך ריי, ואף פעם לא אשכח.
אוהבת אותך הכי בעולם ושולחת לך נשיקות מיוחדות וחיבוקים ארוכים. עד הפעם הבאה.

* * * * * *

נשמתי עמוק, טיפה רעדתי. הדמעות ביצבצו לי מהעיניים, ניגשתי לשירותים ושטפתי פנים.
אוייי, אני נראית כל כך נורא שמתי לב לפתע.
חזרתי לחדרי ופתחתי חלון. השקיעה צבעה את השמיים בצבע אדום וכתום של אש. כנראה גם לשמש היה יום קשה היום.
החלפתי לפיג׳מה וכיביתי את האור, אני זקוקה למנוחה הזו, למרות השעה המוקדמת יחסית. מחר אצא לריצה, גם ככה אתעורר מוקדם.
"ליל מנוחה, ריו", אמרתי לשמיים האדומים